הקדמה
במאמר הזה, אני מזמין אתכם/ן למסע משותף ולא בהכרח פשוט לעומק היחסים הזוגיים ביחסים שבין הצד הקורבן לצד התוקף. לרוב אנחנו מורגלים לשים את הדגש בהשפעתו של הצד התוקף על הצד המותקף, ופעם נבחר בהדגשה הפוכה.
לעתים נדמה שנוח לנו לחלק את הצדדים לצד התוקף ולצד המותקף, שולט ונשלט, כובש, ונכבש, לקורבן ולתוקף אנו מורגלים לשפה דיכוטומית בעלת היגיון לינארי.
אתגר לא פשוט לפנינו כי אני הולך לייצר פה מפגש בין הקורבן ולתוקפן. אני פותח דיאלוג בניהם, ולהציע תנועה מתמשכת בניהם ולשלול מהצד המותקף מצב של חסר תנועה קטלני – אני מנסה להכנס במאמר שניה לפני שחוסר האונים הנרכש והכרוני משתלט על הזוגיות.
כוונתי במאמר זה להעיר את 'הקורבן' מהכישוף הקורבני.
במשך שנים שאני מטפל בגברים ונשים המתמודדים עם התפרצויות זעם , במרכז גליקמן לטיפול באלימות במשפחה של תל אביב. טיפלתי בנשים מוכות במקלט לנשים מוכות ובילדהן, ועשרות שנים של הנחיית מעגלי גברים, בתחילה היה לי ברור ומסודר מי הוא הצד האלים והזועם ומי הוא בצד הקורבן(המותקף) , מי הוא השולט? ומי הוא הנשלט?.
במשך שנים רבות קיבלתי את החלוקה הדיכוטומית לתוקף ולקורבן. גם קיבלתי, את ההנחה של טיפול נפרד בצד התוקף וטיפול נפרד בצד המותקף. שיתפתי פעולה עם הפיצול.
בשיח המגדרי המסורתי, מקובל ליצור חלוקה דיכוטומית בין תוקף ומותקף. וכמובן וכמתבקש, בדרך כלל הגבר יהיה בתפקיד 'התוקף' והאישה הייתה בתפקיד 'הקורבן'.
בהתבוננות על ילדותי, אימי ואבי ומשפחתי לימדו אותי לאורך כל חיי, על היחסים בין המינים, ולצורך העניין - על היחסים שבין 'שר הביטחון' בעל הפתיל הקצר (אבי) לבין 'שרת החינוך והרווחה' נעדרת הפתיל (אימי).
החלוקה במשפחתי הגרעינית, הייתה כביכול מאוד פשוטה וברורה בשאלה מי פה התוקף ומי פה הקורבן?.
אך במאמר זה אני מנסה לבלגן את הסדר הנוח והמלאכותי. מזמין לראות את הורי כ'קורבנות' משותפים של תרבות אליה הם נולדו שזרעה בניהם פחד וחרדה. תרבות ששמה את הבן-הזכר בעמדת אדנות שלטונית שבו אבי מקטנות מוסלל להמיר את צורכי התלות והאהבה לעבר שלטונה המנוכר של השליטה והחרדה הגברית. ולעומתו אימי, הוסללה מקטנותה לוותר על שאיפותיה להתקדם במרחב הציבורי, ואולפה לוותר על צרכיה הרגשיים בתוך מערכות יחסים.
מבוא
יום יום בקבוצות הטיפוליות אני שומע מעשרות גברים שהתנהגו באלימות את הנרטיב המוכר – 'אישה בונה אישה הורסת' , 'אני פה בגלל אישתי', 'זה מה שהיא ביקשה' ועוד שלל נרטיבים קורבניים.
במאמר זה אני מציע כיוון נוסף להתייחסות לצד הקורבן שביחסים. אני רוצה להעביר את תשומת הלב אליו.
חשוב להדגיש - המאמר הוא אינו על נשים כקורבנות. אלא על מנגנון הגנה-התקפה הנקרא 'קורבנות'. (המתקיים אצל גברים ונשים)
אני טוען במאמר שבאופן פרדוקסאלי , גישה טיפולית שאינה מעבירה אחריות גם לקורבן שביחסים הזוגיים ומסייעת לו לבחון את השפעתו ההרסנית על היחסים, מובילה להקפאה של ההסדר המגדרי הפטריארכלי.
אפשר כמובן לראות בשיח על קיומה של תוקפנות בעמדתו של הקורבן כשיח משולל אמפטיה, הלוקה בנטייה שיפוטית כלפיו. אולם, חשוב לי להדגיש , שבמאמר זה אני לא עוסק בתופעת האלימות כלפי נשים כתופעה חברתית, ומאיליו מובן שאין בכוונתי להצדיק או להפחית מאחריותו של התוקפן על אלימותו.
המאמר כמובן שאינו מתייחס למצבים של אונס או אלימות רחוב. או אלימות של הורים ביחס לילדיהם. וזה יהיה מסוכן להקשיב לו ממקום זה.
המאמר בא לתאר דינאמיקות מתמשכות המתרחשות בתוך מערכות יחסים זוגיות.
מטרתי במאמר זה להציע כיוון חשיבה שונה בהתייחסות הטיפולית כלפי הפוזיציה הקורבנית, שהיא כמובן תקפה גם כלפי נשים וגם כלפי גברים.
כמו כן, אין בכוונתי להציע מבנה סימטרי או שוויוני בין התוקף והקורבן לתקיפה.
יוצאים לדרך...
בשנים האחרונות הגיעו אלי לקליניקה זוגות הסובלים מהתנהגות אלימה, שכללה רפרטואר של חוסר כבוד, השפלות ותוקפנות. הצפייה ב"כוריאוגרפיה" שנוצרה בין בני הזוג בשעה הטיפולית -: איך הם רבים? איך תוקפים? איך הם משלימים? - שינתה הרבה מהדעות הקדומות שהיו לי בתחום. מפגשים אלה מנעו ממני את הנטייה הטבעית לייצר חלוקה דיכוטומית של תוקף וקורבן.
שלילת החלוקה הקוטבית בין תוקף למותקף חוללה גישה אלטרנטיבית, המובילה לראות את השלם הזוגי, כמו גם את השלם המצוי בכל אחד מהצדדים, כלומר בכל תוקף ישנו קורבן, ובכל קורבן ישנו תוקף.
דומה כי הפיצול בין שני חלקי המשוואה, תוקף וקרבן, רק משרת את הפחד מלהסתכל על השלם, ובעיקר לעבור ממקום מאשים למקום הלוקח אחריות.
במילים אחרות, עצם החלוקה הדיכוטומית שאנו עושים למציאות מורכבת, מקבעת את מערכת התפקידים האלימה. אני טוען שעל המטפל ללמד את מי שנמצא בעמדת 'הקורבן' דווקא על תוקפנותו והכרה זו של הקרבן בתוקפנותו היא באופן פרדוקסאלי פעולה מעצימה עבורו.
כדי להבריא מערכת יחסים זוגית הנגועה באלימות אנחנו צריכים לצאת מהמטריקס השפתי המגדרי המסורתי, ואנו נדרשים ביצירת שפה חדשה.
בעבודה עם נשים הסובלות מאלימות מבן הזוג ועם גברים הסובלים ומכאיבים בהתנהגותם האלימה והשתלטנית , ראיתי כמה קשה לכל צד להגדיר את עצמו במושגים החברתיים – 'אישה מוכה', 'גבר אלים' . שני הצדדים כמו התאחדו בהתנגדותם ואני מאמין שההתנגדות הזו נוגעת במהות אמיתית שאותה יש להעצים – הם אינם מעוניינים לראות עצמם כמתויגים וחסרי יכולת לנוע בתוך היחסים.
לעתים מבלי לשים לכך לב אנחנו המטפלים יכולים לסייע לבני הזוג לקפוא בתוך חלוקת תפקידים ברורה, ובכך אנו מסייעים להם להעמיק את תחושת חוסר האונים של עצמם ביכולתם להחלים את היחסים.
יחד עם זאת, פגשתי הרבה גברים המתנהגים באלימות וכן נשים הסובלות מאלימות, שבחרו להזדהות רק עם הנרטיב הקורבני של עצמם.
אני מוצא גברים רבים המתנהגים באלימות במשפחה שמספרים את סיפורם כסיפור בעל נירטיבים קורבניים שבהם לרוב הגבר מספר על התקף הזעם, כאקט של הגנה עצמית של עצמו מול תוקפנותה של האישה.
מתוך כל השנים שבהם אני מטפל בגברים עם בעיות של אלימות, הגעתי למסקנה פשוטה - שהקורבנות מתפקדת כמנגון הגנה המשמר את הסטאטוס קוו אצל הגבר כמושפע ולא כמשפיע. הקורבנות הינה הגנה מפני האחריות של האדם ביחס למציאות חייו. האם זה שונה מקורבנות בקרב נשים?
אנסה לתאר ולהסביר את המורכבות של העמדה הקורבנית באמצעות שיתוף של 'גבר אלים' באחת הקבוצות.
הבחור למד משפטים והתקבל כמתמחה במשרד עורכי דין גדול, כמתמחה אצל מייסד החברה בכבודו. העו"ד קבע שכר שעה והיקף שעות מסוים למתמחה, המתמחה הסכים והחל בעבודתו הכל לפי חוק.
אחרי ימים מספר מבקש עורך הדין הבכיר מהמתמחה, בנוסף לעבודתו כמתמחה שישמש כנהג של העו"ד לתקופה שכן נשלל ממנו רשיון הנהיגה, המתמחה הסכים, חולפים ימים נוספים המעביד מבקש מהמתמחה שיקפיץ את ילדיו לגן, ושיבוא לעשות עבודות שיפוץ אצלו בבית.
המתמחה מסכים. חודש ראשון מסתיים, המתמחה מחכה למשכורת, המעביד לא משלם לעובד משכורת העובד לא פוצה פיו.
חודש שני בעבודה מתחיל, המתמחה סובל מבעיות כלכליות, חובותיו מתרבים, הגג שלו ליטרלי דולף, והחשמל בביתו מאיים להתנתק, המעביד מבקש מהמתמחה לבוא להשלים שעות בסידור תיקים גם בשבתות, לעבוד שעות נוספות, והמתמחה עושה ושותק, חודש השני מסתיים, ומשכורתו של העובד לא משולמת והעובד אינו פוצה פה ואינו מבקש דבר, מבפנים מחשבותיו של העובד משתוללות, המתמחה חש מנוצל ומושפל. כך ממשיך לו עוד חודש , גסות הרוח של המעביד מחמירה, המעביד מקלל את העובד, ומשפילו ליד לקוחות, העובד מרכין ראשו וממשיך לעבוד כך חולפת לה כבר חצי שנה, אם נסתכל על העובד נבחין כי גבו כפוף ופניו כבויות, אם נסתכל על המעביד נשים לב, כי גבו כפוף ונוקשה ופניו אפורות כבויות.
מי פה התוקפן?
הרי זה ברור וגלוי שהבוס מתנהג באלימות גסות רוח ובריונות ממארת.
אבל באיזה שפה נשתמש כדי לתאר את התנהגותו של המתמחה?
האם הסכמתו של המתמחה להיות במערכת יחסים מתעללת שכזאת לא מלמדת משהו על תוקפנותו של המתמחה כלפי עצמו?
אך האם יתכן שהמתמחה גם מתקיף את המעביד בזה שהוא מאפשר ליחסים כאלו להתקיים? כלומר שיש בניהם יחסי גומלין.
כאשר התמחה משתף פעולה עם מבנה דכאני זה ללא מחאה או גבול ברור, הוא למעשה מחמיר את 'מחלתו' של המעביד, כאשר הוא מרצה את המעביד הוא למעשה הופך אותו יותר ויותר לנוגש ורודני. איני טוען לסימטריה במקרה זה. אך אני טוען שיש בינהם יחסי גומלין, התמכרות הדדית.
אני מכניס אתכם/ן עכשיו לשני בתים אלימים, שמעולם לא הורמה שם יד באופן פיזי. ואני שוב מזמין להרחיב את השאלה מי הוא זה המתנהג בתוקפנות?
דמיינו ארוחת ערב משפחתית, האבא האימא והילדים יושבים סביב שולחן האוכל. הגבר חזר עצבני מהעבודה , האישה ניסתה לבשל עבורו אוכל שהוא יאהב, הגבר טועם, פניו מביעות סלידה, האישה מסתכלת על הגבר, הגבר מעיף בהינף יד את צלחת עם האוכל על לרצפה, הצלחת נשברת, האוכל ניתז. האישה קמה ובמהירות לוקחת מטאטא ומנקה את הרצפה בתנועות מתורגלות , הילדים קפואים. הכתפיים שלהם קצת התרוממו. יש רעד עדין בגופם, נשימתם השתנתה לקצרה ושטוחה. הגבר מורח שכבה עבה של חמאה על לחם, כמחאה על האוכל הלא טעים ואוכל בשקט בפנים המנסות להיות חתומות. הילדים אוכלים בשקט מתקשים בבליעה. האם מנסה לחייך, האם מנסה להצחיק, הילדים צוחקים צחוק מאולץ, רק הכלב המשפחתי נובח נביחות כמו נכנס איש זר לביתם. יום למחרת הולכת האישה לחמותה ולומדת להכין לגבר אוכל בתקווה שיאהב.
הרי זה ברור שהגבר מתנהג באלימות קשה ומבזה שאסור לנהוג כלפיה בשום סוג של סבלנות או הבנה.
אבל מה לגבי האישה באיזה שפה נתייחס אליה?
האם לצד האמפטיה והחמלה כלפיה, אפשר לשקול ולהציע לה מחשבה שאולי התנהגותה הפאסיבית והמרָצָה תוקפנית?
אם לרגע נחזיק את המילה תוקפנות מבלי להיבהל. האם מותר לשאול בסיטואציה המתוארת, את השאלה - האם האישה תוקפנית כלפי עצמה?
אולי, בהסכמתה של האישה ליחסים משפילים אלו היא בוגדת בעצמה ויוצרת עבור עצמה חיים של חוסר ערך?
אולי, מכיוון אחר, האם התנהגותה המרצה של האישה , מתגמלת ומעודדת את שליטתו האלימה של בן זוגה, ובכך היא גורמת להחרפת מחלת האלימות של בעלה, באיזה שפה נשתמש כדי לתאר דפוס זה?
האם אפשר לשקול שמעצם הסכמתה לחיות חיים שכאלו היא חושפת את ילדיה לתוקפנות קשה, האם יש בזה שאלות עמוקות לגבי האחריות?
האישה שבדוגמא מנסה לטאטא וליצור מציאות מדומה לילדיה שהכול בסדר, שהחיים יפים ובכך האם לא מספקת להם חווית בריאה של הכרה במציאות שבה הם חיים, אולי זו עמדה המתקיפה את המציאות הממשית? ומסייעת לבני הזוג לא להחזיק באחריות ההורית של עצמם?
האם מבלי להתכוון לכך, מחנכת את ילדיה לתוקפנות, לתפיסות מגדריות מעוותות, להיעדר הכרה באלימות ולמתן לגיטימציה לתוקפנות.
אני מסכים שהמילה תוקפנות להתנהגות זו מקוממת, הרי האישה כבולה בתוך מבנה משפחתי-פוליטי – כלכלי שבו המשחק אינו שוויוני ואינו סימטרי. וככל שהתרבות המשפחתית יותר פטריארכלית ככה האישה יותר כלואה עד לסכנת חיים ממשית אם תעז לפרוץ 'מתקן כליאה' זה. אני לא באמת שופט אותה.
אבל שניה לפני שנסגור את דלת ההקשבה. ברמה הטיפולית, ברמת היחסים הבינאישיים בין הגבר והאישה, האם לא הכרחי להתבונן בהשפעתה הדרמתית על המתרחש? שניה לפני שמקפיאים אותה ללא תנועה תחת המילה – 'קורבן'.
האם יתכן ונסכים כי התנהגותה תבוסתנית, שהאם סובלת מביטול עצמי קשה ומכאיב, או שאולי נסכים שיש לה תחושת נחיתות עמוקה, ושגישתה שגויה מיסודה בטיפול באלימות במשפחתה, ויתכן שיש לה קושי עמוק בהצבת גבולות ובלהגן על עצמה וילדיה. ויכול להיות שגם שנסכים שבאופן שבו היא מתייחסת בריצוי למחלת השליטה האלימה של בן זוגה היא גורמת להחרפה.
באיזה מילים נתאר דפוסים הרסניים אלו שיעצימו את אותה אישה?
ומה יקרה אם נוותר על הרחמים, ומתוך עמדה חומלת ואסרטיבית נסייע לה להתחבר מחדש לרגש הכעס, נעזור לה להתיידד עם התוקפנות והאסרטיביות הקיימים בה, אולי זה ייתן לה כוח לפרוץ את 'מעגל האלימות' שאליו הם מכורים?
ברור שצריך להחליף את המילה תוקפנות, למילה אחרת, אבל מהי?, הקורבנות היא צידה האחר של התוקפנות, אך נראה שיש בניהם אזורי מפגש, חפיפה ושיתופי פעולה.
יתכן שברמה הלשונית נדרש לכך מינוח אחר בתכלית. אבל אני מוצא שהשימוש במילה תוקפנות מבהיר ומעצים חלקים בהתנהגותו של הקורבן, היא עוזרת לו לחשוב את עצמו ולהבנות מחדש את הנרטיב של עצמו כמשפיע ולא רק כמושפע.
בואו נכיר זוג אחר.
אישה מתקשרת כבשגרה לבן זוגה במהלך עבודתו. הגבר נמצא בישיבה ולכן לא ענה. כעבור חמש דקות היא מתקשרת שוב. הגבר לא ענה. כעבור שלוש דקות מתקשרת שוב והגבר לא ענה. האישה שולחת סמס, הגבר לא מתייחס. האישה מתקשרת שוב והגבר לא עונה. כעבור דקה האישה מתקשרת שוב, משאירה הודעה זועמת בתא הקולי. הגבר סובל מאוד מהתנהגות זו וכך גם האישה. אם הוא לא זמין - האישה תתקיף אותו במילים קשות. הסיפור נגמר בזה שהאישה נוסעת למקום עבודתו של הגבר, צועקת והגבר שותק מבוייש. לאחר האירוע הגבר בוחר להיות זמין עבור אשתו כל הזמן, גם אם הוא בשירותים או בישיבה חשובה - הוא יהיה זמין עבורה.
מי פה התוקף?
הרי גם פה זה ברור שהאישה מתנהגת באלימות שתלטנית כלפי בן זוגה? האם ברורה לנו הפוזיציה הקורבנית אצל הגבר?
האישה אינה מודעת לכך שהיא נמצאת בהתקפי חרדה, ולכן אינה לוקחת עליהם אחריות. הגבר לא מודע לכך שהוא עושה ברית עם התקפי החרדה של אשתו. בהסכמתו להיות הצד המרגיע, הוא הופך את עצמו לתרופה נוגדת-חרדות של אשתו. השימוש והתלות 'בתרופה' זו ילך ויגבר ויחל להתבטא באזורים נוספים בחיים של בני הזוג. זוהי תלות הרסנית. אף אחד מהצדדים במערכת היחסים לא אמור להיות בתפקיד של מרגיע החרדות מפני חשש להתפרצות הזעם של הצד החרד.
לא רק ששניהם קורבנות של האלימות, אלא ששניהם הופכים למערכת דו ראשית של תוקפנות, כיוון שלא זו בלבד שהאחד הוא הסובל מתוקפנות, אלא שהשני הוא הסוכן הנאמן ביותר שלה.
במקרה זה האישה תוקפת את בעלה בסירובה לראות אותו כסובייקט עם צרכים עצמאיים שאינם קשורים בזוגיות שלהם. לעומת זאת, בן זוגה תוקף באמצעות הפאסיביות שלו לא רק את עצמו, אלא בעקיפין גם את אשתו ומכאן גם את המערכת הזוגית שלהם. בויתור שלו על צרכיו הוא מחזק את האנוכיות של אשתו ופוגע קשות במערכת הזוגיות.
לסיכום...
ההתמכרות לעמדה הקורבנית אותה אני פוגש באופן יומיומי בעבודה הטיפולית עם גברים ונשים היא אחד המרכיבים המשמרים את הסטאטוס-קוו הזוגי-משפחתי הפטריארכלי. נראה שגם גברים וגם נשים נוטים להתנחם בנירטיב הקורבני. האחריות של הקורבן במצבים אלו היא אחת – לסרב בתוקף לריקוד הזוגי המעוות הזה, לא להסכים לסגידה הרכושנית של הצד התוקף , להפסיק לרצות ולתגמל את הצד התוקף, לא לקחת אחריות על פחדיו וחרדותיו של הצד התוקף, ולא להיות בתפקיד של גלולה מפחיתת חרדה במערכת הזוגית.
שאם לא כן, יצור דפוס זה תלות זוגית סאדו – מזוכיסטית מסוכנת ואלימה, ויעורר אשליה אצל הצד התוקף והשולט שהכול בסדר בבית. זהו מצב שבו הקורבן, בפאסיביות של עצמו, מסתיר את המציאות הממשית מעיניו של הצד התוקף, מתוך חשש להתפרצותו. פאסיביות זו הינה הרסנית. היא מקבעת את הצד התוקף בתפקידו ומרוכנת את הצד 'המותקף' ביכולתו לייצר שינוי במערכת היחסים – חוסר אונים נרכש.
'הקורבן' המותקף צריך להתעורר לא פחות מהצד התוקף, ולקחת אחריות מיידית על כך שהוא מסכים לחלוקה הנוכחית של התפקידים הזוגיים. חשוב שהצד המותקף/קורבן יבין שבמקום שיש בו פחד לא צומחת האהבה. הצד המותקף חייב להתחיל לטפל בפחדים שלו, בקושי שלו בהצבת גבולות, בתפיסות והאמונות השגויות שלו כלפי זוגיות ויחסים אינטימיים. ללמוד איך לאהוב ולקבל את עצמו באופן עמוק מלא וחסר התניות ולכונן את עצמו כסובייקט שיש להתחשב ברצונותיו, דעותיו ומהוויו.
הקורבן חייב לטפל בתוקפנות העמוקה כלפי עצמו, המסתתרת בהתנהגותו הכנועה.
במקום שבו צד אחד ביחסים לוקח את כל האחריות על עצמו הוא משחרר את האחר ביחסים מלקחת אחריות על חלקו.
אנשים רבים מפחדים לקחת אחריות אמיתית על חייהם והתנהגותם. הם בוחרים בדרך של האשמת האחר, בחיפוש אחרי תחושת הרמוניה שתבוא מבחוץ להם.
אנחנו שומרים על עצמנו מפני השינוי באמצעות התקווה שהאחר ישתנה ויתאים עצמו עבורם. אני פוגש אנשים רבים גברים ונשים הנשארים במערכות יחסים אלימות מתוך תחושת התקווה שיבוא יום והאחר יבין וישתנה. כמה טראגי, כמה קורבני ובעיקר לא תכליתי.
הבחירה בחיים אלימים המבוססים על יחסי שימוש ושליטה באחר, היא בחירה בצורת חיים שיש שם תחושה וחוויה מדומה של וודאות, יציבות, ושליטה.
זהו משחק עם כללים ברורים ונוקשים. יש חוקים ברורים בזוגיות ובמשפחה, יש המון טעויות צפויות מראש שאפשר לעשות במשחק הזה, ויש גם עונשים ידועים מראש, חיים של שגרה אלימה, שיש בה ,כמה שזה ישמע מוזר, סוג של בטחון.
הצד התוקף ימשיך בתוכו לצבור מתח נפשי מסוגים שונים, יחזור בסוף יום אל הקניין האנושי שהוא טועה לחשוב שהוא בעליו, יטיח את עצמו על הצד המותקף. תחושת האמון והביטחון הבסיסי ההקשבה והאמפטיה במערכת הזוגית ילכו ויתרסקו, בתהליך שהוא מאוד צפוי. המשיכה המינית תלך ותרד, דבר שיחמיר את המתח הנפשי והפיזי שיצטבר. הצד התוקף יאשים את הצד המותקף במרחק רגשי, בקמצנות , בהעדר תשוקה, וזאת מבלי לקחת אחריות כלפי ההשפעות של התנהגותו האלימה וחסרת הכבוד על המרחב האינטימי שבני הזוג חולקים.
ואולם, כאשר הצד הנשלט - משתף פעולה עם הצד השולט, הרי ששניהם מסכימים לשחק באותו מגרש משחקים, שניהם מסכימים לחוקי המשחק, ובוחרים יחדיו במשך שנים לשחק משחק דכאני נטול יצירתיות ושמחה.
עם חלוף השנים שניהם יהיו חבולים הן ברמה הנפשית והן ברמה הפיזית בברית טראגית שקשה להתירה.
רק יצירת שפה חדשה בין הקצוות העייפים של התרבות הפטריאכלית הן אצל הגברים והן אצל הנשים, אשר כבר עייפים מההתמכרות למשחקי האשמות הזוגיים - "זה קשה זה?! תהיי יום שלם במקומי, ואז נדבר...".
גברים ונשים הבוחרים לצאת יחדיו מכבלי התרבות הפטריארכלית הגורמת לגברים להמיר את צורכי התלות והאהבה שלהם בשליטה וזעם. ולנשים בהכללה השוכחות את העוצמה האסרטיבית והעצמאות של עצמן. לעבר מציאות חדשה, ברית חדשה בין המינים, המייצרת דיאלוג שוויוני ושלום בין ניגודים.
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):
אשמן, ת. (2010). התוקפנות שבקורבנות - ניסיון להבנות מחדש את הנרטיב הקורבני [ [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 24/10/2010, מאתר מאמרים -
\