הנחות יסוד בטיפול בגברים עם בעיות ביחסים אינטימיים

מאת תמיר אשמן

"החזק בגבריות, אך שמור גם על הנשיות, ויפתחו בפניך אפיקי עולם" (מתוך ספר הטאו)

מבוא

שנים רבות אני עוסק בהנחיית סדנאות, קבוצות ארוכות טווח וטיפולים פרטניים בקרב גברים מבוגרים ובני נוער . במהלך העבודה עם אוכלוסייה זו, מלמדים אותי מטופלי על  עולמם הפנימי, ומדויק יותר לומר על  האופן הייחודי שבו אנו הגברים מתנהלים בתוך הסביבה של קשרים אינטימיים. למעשה מבלי לשים לכך לב וללא התכוונות מודעת יצאתי לשנים של מחקר, שבו אני נחשף לעשרות גברים חלקם אורחים לרגע וחלקם מתארחים למשך שנים, ואחת לשבוע מאפשרים לי לחוות ולגעת מעט, בתוך עולמם הרגשי. במהלך השנים למדתי להכיר ולחוות את סבלו של הגבר המתנהג באלימות. ובעיני יש חשיבות טיפולית להכיר ולחוש אמפטיה מול סבל זה. לא פגשתי עד היום גבר שמכה את בת זוגו ממקום של שמחה ואושר בחייו, או ממקום של שביעות רצון, תמיד ישנו שם רמות שונות של סבל.

 חשוב לי לציין כי האמפטיה שלי כמטפל  לא באה לרגע להצדיק את התנהגותם. הגבר הוא האחראי היחידי להתנהגותו האלימה, החיים במחיצתו של גבר הסובל מבעיית אלימות הינם חיים של סבל וטרור מתמשך.  אך בעיני, אמפטיה והבנה עמוקה של שורשי  ההתנהגות האלימה אצל  גברים,   הינם  אחד המפתחות המרכזיים לתחילתו של שינוי. וללא האמפטיה והאמונה ביכולת הגברים להשתנות, לעבודתי לא הייתה כל משמעות.

במאמר  זה אני מנסה  לסקור את ההנחות  והתפיסות המנחות אותי כמטפל  בעבודה עם גברים המתנהגים באלימות במרחב הזוגי.   חלק מההנחות עוברות שינוי מעת לעת כך שאני במובן מסוים משתמש במסמך זה  כדי לעשות  בשבילי אתנחתא לשם חשיבה והרהור. 

בעבודה זו ישנן הכללות רבות על  התנהגותם של הגברים במרחב הזוגי, הכללות בהגדרתן עושות עוול לעולמו הייחודי של כל אחד ממטופלי, אך לא ניתן ללמוד על תופעות והתנהגויות אנושיות ללא תהליך של הכללה.

א. גברים רבים מתקשים וחסרים את היכולת והכישורים ליצור מערכות יחסים אינטימיות  

הקבוצה כסביבה טיפולית מספקת מרחב כמעט מעבדתי לבחון את האופן שבו הגברים יוצרים אינטימיות. אני מוצא שאחד הגורמים המתסכלים בעולמם של הגברים שפונים לקבלת עזרה, הינו מחד, הכמיהה לקרבה עם בת הזוג ומאידך, חוסר היכולת ליצור אותה.  מושג האינטימיות אינו מוחשי עבורם,  ולעתים קרובות אני מוצא שמאחורי התפרצויות רבות,  המניע הלא מוצהר והעמוק  נובע מרגשי תסכול קשים הנובעים מתחושת הניכור בין בני הזוג.   הגבר חש במרחק בינו לבין זוגתו, אבל  ראיית המרחק מתורגמת ומתפרשת בתוך עולמו הפנימי של הגבר כפגיעה של האישה באינטימיות המשותפת  ולא כפגיעתו שלו. חוסר היכולת של הגבר להתבונן באחריותו שלו על הפגיעה באינטימיות,  נובע בעיני ממנגנוני הגנה המסייעים לגבר לא לקחת אחריות על הסיטואציה ולהשליך את האחריות על בת זוגו. הגבר מתרגם  את המצב באופן סובייקטיבי ואגוצנטרי כפגיעה מכוונת של האישה בו, היא זאת ההורסת את הקשר. גברים רבים בשיח הקבוצתי כמעט נהנים לצטט את האמרה " אישה בונה אישה הורסת", אמרה המבטאת תפיסה חברתית מושרשת  שמשמעותה שהכוח  והאחריות  הבלעדית על המערכת הזוגית/משפחתית נמצא אצל האישה, ובכוחה לבנות את הבית ובכוחה להרוס אותו.  בעיני הנקודה החשובה  מאחורי תפיסה זאת היא תפיסת הגבר את עצמו כחסר יכולת להשפיע, להרוס ולבנות את אותו מרחב אותו הוא חולק עם האישה.    משפט זה כמעט מייחס לאישה כוחות דמוניים של הרס ובניה, ומסתתר מאחוריו פחד מהכוח הנשי. כך שלמעשה בחוויה הפנימית הסובייקטיבית  הגבר התוקף חש כקורבן שמותקף בכוחה ההרסני של האישה. וכאשר הכרתו של הגבר מפרשת סיטואציה כהתקפה,  רפרטואר התגובות מצטמצם לתקיפה או לבריחה. 

 

ב. הניכור בין הגבר לבת זוגו משקף את  איכות הקשר שיש לגבר עם עצמו 

המילה אינטימיות לקוחה מהמילה היוונית אינטימוס שמשמעותו פנימי. הגדרה זאת מבהירה בעיני באופן מדויק את מהות החוויה האינטימית. היא מתחילה מתוך פנימיותו של האינדיבידואל ומוקרנת החוצה. כך שלמעשה איכות הקשר אותו יוצר הגבר בסביבה החיצונית היא בבחינת שיקוף של רמת האינטימיות של הגבר עם עצמו.

גבר שחש זרות וניכור בתוך עולמו הפנימי יצור את אותה חוויה של ניכור רגשי בסביבתו הקרובה. אני מוצא שגברים רבים מסרבים להתבונן בסביבה החיצונית כביטוי משקף של עולמם הפנימי, התבוננות  זו תערער את כל מערכת האמונות שלהם על עצמם, וכפי שציינתי בהנחה הראשונה - יותר מוגן מבחינות נרקיסיסטיות לראות באישה כגורם הפוגע באינטימיות ולא בגבר עצמו.

העדר היכולת ליצור אינטימיות  נוצרת בשלבים הראשונים של תהליך החיברות אצל הבן. אצל גברים רבים בציר הביוגרפי ישנו נקודת פיצול שבה הבן מתחיל להתנכר לחלקים נרחבים בהכרתו, תהליך ההתנכרות בטווח הארוך  מצמצם את עולמו הרגשי של הגבר   (תהליך המנוגד לתהליך יצירת האינטימיות, הגבר בתהליך מאבד את היכולת ליצור קשר עם רגשותיו). נקודת הפיצול אצל הבן, נובעת בעיקר מחיזוקים שליליים מהסביבה הקרובה ( הורים,  אחים) להתנהגויות המיוחסות כנשיות. יסעור בורכוביץ (2003), מציינת שלפי אחד המיתוסים הקשורים בגבריות רצוי שלגבר לא יהיו, או לפחות שהוא לא יביע, רגשות מסוימים. ניתן לומר שהחברה יוצרת את הגבר שאיננו חש רגשות. לטענת חוקרים שונים, מיתוס זה הוא אחת הסיבות לכך שגברים רבים מתייגים את רגשותיהם בשמות מוטעים, אינם יודעים לזהותם וחווים את עולמם הרגשי כמבולבל וכמבלבל.

מטופלים  יכולים להיזכר באותו זיכרון מכונן שהתחיל את תהליך הבריחה מתוך עולמם הפנימי.  הם מספרים על משפטים שזכורים להם מהילדות שנאמרו להם על ידי הוריהם כגון, "מה אתה בוכה אתה מתנהג כמו בת" " אתה נעלב כמו נקבה" . הבן המביא לראשונה למרחב התקשורת המשפחתי את פגיעותו,  דרך ביטוי  רגשי, לעתים קרובות ידחה על ידי אחד מהוריו. דחייה זו בעיני הינה אחת העוולות הקשות הנגרמות לבנים על ידי הוריהם,  וכדרכם של עוולות הם נגרמים כתוצאה מחוסר מודעות ותום לב, אך יוצרים את תחילתו של  הניכור הגברי.  הבן, שרפרטואר שלם  מרגשותיו נמצא כבלתי הולם יחפש חלופות כדי לתקשר את עולמו הפנימי עם עצמו ועם הזולת , וכך מתחיל לעתים קרובות  התהליך שבו הבן מאמץ את רגש הכעס כרגש מרכזי שדרכו הוא  חווה את נוכחותו הרגשית.

תהליך ההתנכרות למערכת הרגשית, משפיע על האופן שבו הבן יאמץ בתהליך למידת השפה מילים המבטאות ניואנסים רגשיים. הרבה פעמים במפגשי עם גברים אני מבקש מהם למנות את כל המילים המבטאות רגש, בדרך כלל גברים יודעים לספר על חמשה רגשות בשפה העברית – כעס, עצב, אהבה, שנאה, קנאה. כלומר מרבית הגברים שמגיעים לטיפול חסרים את  היכולת השפתית לדבר בניואנסים רגשיים.

וויטגנשטיין  טען  כי עולמנו הפנימי מובן ומוגדר לנו דרך השפה,  ובהעדר שפה לא יכולה להתקיים חוויה, כך שהגברים חווים את העולם החיצוני והפנימי  דרך פריזמה שפתית מצומצמת. העדר שפה רגשית הינו בבחינת שאלת הביצה והתרנגולת -  אי הקבלה של כל קשת רגשותיו של הבן על ידי הסביבה הקרובה מובילה את הבן  לא להפנים  מילים רגשיות, מילים שנתפסות כלא לגיטימיות עבור מגדרו, ששימוש במילים אלו מסכן את הבן בחוויות של דחייה. בגיל מבוגר יותר, כשהיכולת ליצירת אינטימיות עומדת במבחן מעשי, אי הכרה של השפה הרגשית לא תאפשר לגבר לחוות ולתקשר  את רגשותיו. וחוסר היכולת לתקשר את רגשותיו לא מאפשרת יצירת קרבה אמיתית של הגבר עם עצמו ועם הזולת. 

 מהותו של הקשר האינטימי  הזוגי מושתת על מרחב המספק ליחיד תחושה של קבלה  על ידי האחר, אותו מרחב קבלה הוא זה שמאפשר בעיני  'תיקון' של מערכת היחסים של היחיד עם עצמו.  

לפיכך בעיני, אחת המטרות המרכזיות של העבודה  הטיפולית עם גברים הסובלים מקושי ביצירת מערכות יחסים אינטימיות, היא לספק ליחיד סביבה שתעזור לו להרחיב את מרחב הקבלה העצמית, כלומר, לסייע לגבר לפתח אינטימיות עם כל חלקי אישיותו, וכך באופן טבעי תורחב יכולתו ליצירת אינטימיות עם הזולת.  ככל שהיחיד בתוך הסביבה הקבוצתית  או הפרטנית מצליח להתבונן ב'מראה' שמולו ולחוות קבלה של בבואתו המשתנה והמשתקפת דרך האחר,  באופן טבעי, המרחב האינטימי של היחיד מתרחב, וכמוצר לוואי,  היכולת של הגבר לקבל את עצמו וזוגתו בחיים הממשיים מתרחב.

 

ג. קיים קשר בין  קשיים של גברים במרחב האינטימי למצב רגשי של דיכאון סמוי

טרנס ריל בספרו ' אני לא רוצה לדבר על זה'  מתייחס להתנהגות האלימה כהחצנה של הדיכאון הפנימי, אותו הוא מגדיר כדיכאון סמוי. רוב הגברים שבטיפולי לא יודו שהם סובלים מדיכאון, בשונה מהדיכאון  הגלוי שבו האדם סובל מאלימות עצמית, מחשבות אובדניות, התבודדות, הלקאה עצמית, פגיעה  פיזית. הדיכאון הסמוי מוביל לעשייה אינטנסיבית, למנגנוני DOING, לחיפוש ללא מנוחה אחר ריגושים. הגבר יסית וירחיק את הסבל הפנימי, הנובע מאובדן קשר עם רגשותיו, לגרימת סבל לאדם הקרוב ביותר עבורו – בת הזוג.  אחד המחירים של מנגנון תגובה זה,  שהגבר לא מפתח מודעות לסבלו ולדיכאונו. חוסר היכולת  של הגבר ליצור דיאלוג אינטימי עם סבלו מוביל אותו להרחיק את הסבל לזוגתו ואז בתהליך שלרוב אינו מודע,  על ידי ההרחקה, הגבר כמו משתחרר לרגע מסבלו שלו.  כלומר, ההתנהגות האלימה פועלת בעיקרון דומה -  הגבר מרחיק את הסבל הפנימי הנובע מאובדן הקשר עם המערכת הרגשית לגרימה של כאב לבת זוגו, הרחקה של הכאב הנפשי מאפשרת לרגע של מנוחה מפניו.  חלק מהעשייה הקבוצתית היא לעזור להראות לגבר את  בבואתו הפנימית של הגבר, כפי שהיא משתקפת דרך הסבל אותו הוא גורם לבת זוגו.

 

ד. התקשורת תוקפנית מתגמלת את הגבר בטווח הקצר והרסנית בתווך הארוך 

הדינאמיקה של ההתפרצות לעתים קרובות מתלקחת תוך שניות, והמרקם העדין של האינטימיות הזוגית שנבנה במהלך שבועות וחודשים נהרס כהרף עין. ההתנהגות  האלימה משרתת את צרכיו של הגבר  בטווח הקצר והינה הרסנית לתווך הארוך. האלימות יוצרת אשליה של פתרון קונפליקט, בת הזוג (בעיקר בשנים הראשונות של הקשר) לעתים קרובות לא תחזור על האירוע המוצהר שבעקבותיו הגבר התפרץ, ובכך הגבר מקבל חיזוק חיובי על התפרצותו.

מכיוון מעט שונה, מטופל שבעברו היה מכור לסמים,  סיפר  שבחוויות ההזרקה של ההרואין לגוף ישנה תחושה של אינטימיות  של הפחתת הסבל הנובע מתחושת הניכור והריקנות. ההתפרצות האלימה פועלת בעיני במכניזם דומה. כאשר גבר משתמש באלימות הוא חווה הקלה, פורקן ורגיעה ממתח פנימי שהצטבר. הגבר כתוצאה ממרחב זוגי מנוכר, אינו יכול להשתחרר ממתח פנימי על ידי שיתוף בת הזוג בקשייו, וכתוצאה מהעדר קשר אינטימי עם עצמו, הוא אינו יכול לזהות את הרגשות 'שזורמים' בתוך המערכת הרגשית, העדר ההמשגה הרגשית מובילה לתחושת ריקנות וניכור, והאלימות מהבחינה הזאת משמשת כמנגנון נפשי היוצר חיבור זמני (מעין תחושה של אינטימיות) בין הגבר לרגשותיו.  זהו כלי יעיל ביותר בטווח המיידי להשתחרר ממתח רגשי, וזהו כלי יעיל לטווח הקצר להשיג שינוי בדינאמיקה הזוגית. לאחר ההתפרצות, הגבר חווה תחושה הדומה לאינטימיות; קשת שלמה של  רגשות 'נפתחת' בפני הגבר והוא מרגיש רגשות של אשמה, בושה, חרטה, תשוקה, ואהבה. גברים מספרים בקבוצה על תחושתם לאחר התפרצות; הם מדברים על תחושה של שקט בתוכם, הם מרגישים אהבה כלפי בת הזוג, על רצון אמיתי לפצות את זוגתם, לעתים קרובות לאחר התפרצות גברים מצליחים לדבר עם בת הזוג בשפה רגשית, הם יבטאו את אהבתם, הם יפזרו הבטחות  לשינוי התנהגותם, ובימים שלאחר ההתפרצות הם בדרך כלל יתנהגו בצורה מרצה, כך שלעתים קרובות בשנים הראשונות בני הזוג שבויים ומתוגמלים מאשליית 'ירח הדבש'. היום אני נוטה להבין את התנהגות האלימה כבעיית תקשורת בינאישית – ולא כפסיכופתולוגיה.  כלומר הגבר המכה את זוגתו מנסה ומעוניין לתקשר את רגשותיו,  את הדיכאון את תחושת הניכור הפנימי, אבל כתוצאה מהעדר שפה רגשית נגישה הוא מבטא את עולמו הפנימי  הרגשי דרך רגש הכעס (שמבוטא באמצעות ACTING OUT  (. אני מוצא חיזוק לכך מהתנהגותם של תינוקות בשלב הטרום שפתי,  כאשר התינוק חווה תסכול (פנימי או חיצוני) הוא יבטא את התסכול דרך התנהגות תוקפנית (זריקת חפצים, צרחות, הכאה פיזית של ההורה),  התנהגות  זו  תלך ותעלם ככל שהתינוק לומד שפה מילולית להמשגת עולמו הפנימי. כשגבר זורק ושובר כוס ברגע של התפרצות, הוא מתקשר (באופן הרסני)  לבת זוגו את כעסו. לרוב, רגש הכעס מסתיר מאחוריו קשת רחבה של רגשות נוספים, שערפל הכעס לא מאפשר לגבר להתבונן בהם ולתקשר אותם.

 

ה. אחד ממטרות הטיפול: שינוי התפיסות והטיפול ברגש הכעס

אחד הדברים שהעסיקו אותי בעבודה עם  גברים היא מערכת היחסים עם רגש הכעס,  הכעס הינו  הרגש המניע כל התפרצות אלימה,  האם הכעס חיובי או שלילי?  

היום אני מתייחס לכעס בדימוי של המושג המתמטי -  'ערך מוחלט', הוא אינו חיובי ואינו שלילי הוא פשוט ישנו.  אני עושה הפרדה בעבודה הטיפולית  בין טיפול ברגשות כעס מהעבר לבין רגשות כעס המתהווים בכאן ועכשיו התוך אישי הזוגי והקבוצתי.   רוב הגברים שבטיפולי מטפלים ברגש הכעס באופן לא אפקטיבי והרסני,  או שהם דוחסים את הכעס  דרך מנגנוני הפנמה או שהם 'בועטים' את הכעס החוצה דרך התפרצויות אימפולסיביות. הגבר הפאסיבי, הפוחד להתעמת, ישמור את הכעס בתוכו, הגבר המוחצן רגשית יבחר להתקיף, הדרך הראשונה גורמת לנזקים פסיכוסומאטיים ומובילה לאחר דחיסות ארוכות להתפרצויות קשות (בבחינת סכר שנפרץ) בעוד  הדרך השנייה משחררת אומנם את האנרגיה הטמונה  בכעס,  אך  כתוצאה משחרורו  'המהיר' והלא מווסת הוא 'חורך' ויוצר נזקים נלווים בתוך המערכת הרגשית של התוקף והנתקף (ההתפרצות האלימה כמו משאירה אחריה שובל של רגשות אשמה, בושה, וניכור כך שהיא יוצרת רק אשליה של השתחררות.)

בעיני אחת מהמטרות המרכזיות של העבודה עם גברים הסובלים מתקשורת אלימה היא ליצור חוזה מחודש עם רגש הכעס. לפרק את התפיסה שכעס הינו רגש שלילי, לפרק את הקשר התודעתי בין כעס ואלימות, להפחית את הפחד מפני הכעס, ולהפוך את הקבוצה למעין 'אולפן' המלמד את השפה האסרטיבית שמשמעותה ללמוד להתעמת בכאן ועכשיו בדרך לא אלימה.

 

ו. תהליך יצירת האינטימיות התוך אישי והבין אישי  הינו תהליך של פתרון קונפליקטים

אחת המטרות הסמויות של הקבוצה הטיפולית,  היא  שבמהלך שלבי התפתחות הקבוצה, הקבוצה  תשאף  להגיע לשלב האינטימיות,  המערכת הזוגית שואפת גם היא להגיע למקום האינטימי. והיא  פועלת בעיני במכניזם הדומה לאופן שבו הקבוצה  תנוע לעבר האינטימיות – בתהליך של פתרון קונפליקטים.

קבוצה מתקדמת לעבר האינטימיות  על ידי התמודדות  בכל פרק זמן נתון עם קונפליקט מרכזי המעסיק את חבריה, חברי הקבוצה במודע או שלא במודע ישקיעו אנרגיה רגשית ומחשבתית בכדי לפתור  קונפליקט בכאן ועכשיו הקבוצתי. ישנם קונפליקטים  קבוצתיים  אוניברסאליים (היבלעות מול ייחודיות, קבלה מול ביקורת, תחרות על תפיסת מקום חשיפה אישית מול החשש לפגיעה וניצול ועוד), וישנם קונפליקטים הייחודיים לכל קבוצה.  איכות הפתרון שהקבוצה תבחר לגבי קונפליקט מסוים תשפיע  (תזרז או תעכב או תעצור) על התפתחות הקבוצה בדרכה ליעד של השלב האינטימי.

אני מוצא דמיון רב בין תהליך יצירת האינטימיות בקבוצה לבין תהליך התהוות האינטימיות במרחב הזוגי. בני הזוג במהלך שנות  חייהם המשותפות צריכים להתמודד עם  אינספור קונפליקטים הקשורים למרחב המשותף בדרך לאינטימיות.  חלק מהקונפליקטים אוניברסאליים וחלק מהקונפליקטים ייחודיים בכל מערכת זוגית. בכדי להגיע לאינטימיות בני הזוג צרכים להגיע להסכמה  לגבי אינספור סוגיות קונפליקטואליות  (העברת ביקורת, התמודדות עם מצבים של אי הסכמה, חזק וחלש, נתינה, האופן שבו מנקזים מתחים, חלוקת תפקידים בבית,  מהו גברי ומהו נשי, אופי גידול הילדים,  כמה SPACE  ביחד ובנפרד, התנהגויות מיניות, מוביל מובל ועוד ), התמודדות נכונה עם קונפליקטים יוצרת שינוי בדינאמיקה הזוגית.

אני מוצא שגברים הסובלים מבעיות אלימות הם בעלי יכולת נמוכה בפתרון קונפליקטים, והם נוטים לבחור בסגנון תקשורת  אגרסיבי, פסיבי, או פאסיב- אגריסיב.  גברים אלו חסרים את היכולת לתקשורת אסרטיבית. ההימנעות  מפתרון הקונפליקט יוצרת אשליה של שקט כשלמעשה ההימנעות פוגעת ביחסים בין בני הזוג ויוצרת העדר תנועה בתוך המערכת הזוגית, הדפוס הנמנע (הפסיבי) יוצר הצטברות של עוינות ורגשות שליליים נוספים. ולמעשה בני הזוג צוברים מתח ומרחק מתמשך וההתפרצות היא בבחינת פצצת זמן. אני מוצא שגברים רבים יוצרים  מסלולים עוקפי קונפליקט, הם מפזרים 'מוקשי כעס' בלתי נראים,     ( מיקום תליית המגבות, בזבוז חשמל, הורדת הפח ניקיון הכיור וכל דבר טריוויאלי אחר) ,  כאשר בת הזוג דורכת  על 'מוקש כעס'  שכזה, הגבר מגיב בתוקפנות שלא מותאמת לסיטואציה, והדבר לא יוצר הבנה של בני הזוג על מהותו העמוקה של הקונפליקט, לדוגמא, זוגות יכולים לריב במשך חודשים על הסוגיה של מי יוריד את פח הזבל, מבלי להבין  ולראות שמאחורי הטריוויאליות של 'ריב הפח' מסתתר משא ומתן מהותי על חלוקת התפקידים בתוך הבית.

 

ז. גברים המתנהגים בתוקפנות במרחב הזוגי 'ינקו' דפוסי תקשורת אלימים בילדותם במשפחת המוצא

קרלו שטרנגר בספרו אינדיבידואליות:הפרויקט הבלתי אפשרי, הגדיר את המשימה הטיפולית, בלעזור למטופל לספר ולעצב מחדש את העבר ההווה והעתיד של המטופלים, בכדי לעזור למטופלים לצאת מכבלי הנידונות של עברם  כלומר להפסיק את החזרות האינסופיות של אותם דפוסי התנהגות.

לפי תפיסת ההעברה הבין דורית, גבר הסובל מבעית אלימות נחשף במשפחת המוצא שלו לאווירה רגשית שמשפיעה על קשריו העתידיים, וגורמת שהזוגיות שלו תהיה בעלת אווירה דומה.   אני מוצא שכמעט כל הגברים שסובלים מבעית אלימות נחשפו לתקשורת אלימה בין הוריהם. (לא בהכרח אלימות פיזית) , הגבר  כמו ינק את דפוסי התקשורת של הוריו ואת האופן שבו הוריו פתרו קונפליקטים זוגיים ביניהם.  ולעתים קרובות הוריו של הגבר, 'ידברו' דרכו באופן שמזכיר תגובות אינסטינקטיביות חסרות מודעות, לדוג'  גבר שכילד חווה את אביו מתפרץ ומתקיף את אימו לאחר שאימו מתחה ביקורת על אביו, יגיב במצבי בקורת בהווה באופן דומה. גבר שאביו התאפיין בדפוסי תקשורת פאסיבים, לעתים ימשיך את תהליך הוויתור על צרכיו שלו. גבר יכול לאמץ את דפוס ההתנהגות ההפוך במדויק מאחד מהוריו, לדוג' גבר שגדל בצילו של אב אימפולסיבי שמתקשה לשלוט בדחפיו , יאמץ את צידו האחר של אותו קונפליקט, ויחניק כל דחף שעובר בתוך מערכת רגשותיו.

 אם  נסתכל על העברה הבין דורית  בצורה מעט פואטית עם ניחוח קל של אופטימיות, לעתים קרובות, הבן שנהפך לאב, ממשיך את  תהליך ההתפתחות של האב מהנקודה שהאב הפסיק את התפתחותו בעיני בנו, מבחינה זאת לא רק שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ, מזרעי אותו תפוח נוצר  עץ חדש, יונק אומנם משורשים דומים, אבל יש לו את  האפשרות לבחור.  אני אצטט מטאפורה מצמררת ממטופל שסבל מבעיית אלימות קשה, "אבי הכה אותי עם חגורה עם הצד של הברזל ואני היום התקדמתי, אני מכה היום את ילדי עם הצד הרך של החגורה" .

לעתים קרובות, אני מוצא שגברים רבים מתקשים להיזכר בסיטואציות מתוך ילדותם,  האופן שבו הם יספרו את הזיכרון יהיה דרך  הבנה והצדקה של התנהגותו של האב "טוב זה מה שהם ידעו אז.." "לא הייתה לו ברירה שום דבר אחר לא עצר אותי"  " נו כתוב בתורה חוסך שבטו שונא בנו"  "אני לא יודע איפה הייתי נמצא היום מבלי המשמעת שהחדיר בי אבי" "הייתי ילד בעיתי", "זו לא הייתה אלימות זה היה כבוד, פעם היה כבוד כלפי ההורים".  תהליך זה של הצדקת  העוול שנגרם  מאביהם בעבר,  בא בעיני לשרת את הבחירות התנהגותיות שאותם גברים בוחרים בהווה. כלומר, דיאלוג ביקורתי על התנהגות אביהם, משמעותו ביקורת והתבוננות על עצמם כבני זוג ואבות.

בעיני, הכלי המרכזי בעבודה הקבוצתית ליציאה מאותו 'גורל' אלים הינו  תהליך מתמשך של מודעות עצמית, כלומר במסגרת התהליך הקבוצתי הגבר לומד להכיר את עצמו על חלקיו השונים, והקבוצה עוזרת ליחיד לזהות את הקשר בין העבר וההווה. 

מבחינה טיפולית ההנחה סביב הקשר בין העבר של הגברים כילדים לבין ההווה הזוגי  עלולה להיות בעייתית,  שכן  הסכנה המרכזית הטמונה בה, שהיא עלולה לחזק את תחושת הקורבנות והרחמים העצמיים של הגבר ועלולה לסייע לגבר להסיר אחריות מהתנהגותו האלימה  בהווה, הן בתוך הקבוצה והן בקשר עם בת זוגו וילדיו.

אחד האפשרויות הטיפוליות לפתרון מצב זה הוא להשתמש באותו כוח משיכה עתיר עוצמה של נידונות העבר אבל בכיוון ההפוך, כלומר הגבר יכול לתקן חלקים מהביוגרפיה של עצמו על ידי צריבת זיכרונות 'מתוקנים' בתודעת ילדיו, ממשיכיו בהווה.  דוג', גבר סיפר בקבוצה שכילד הוריו מעולם לא ציינו את יום הולדתו, הקבוצה  במקרה זה ניסתה לסייע ולתמוך בגבר לחגוג את יום הולדתו של בנו. גבר אחר סיפר כי כשהיה ילד ימי ההורים בבית הספר השאירו זיכרון של חווית אלימות קשה מצד אביו. הקבוצה במקרה זה ניסתה  לסייע לגבר להגיב לבנו בהווה, ממקום סובלני ולא אלים.  

ח. גברים הסובלים מהתנהגות תוקפנית במרחב הזוגי בעלי תפיסות נוקשות לגבי זוגיות ומשפחה

מאחורי כל התפרצות אלימה של גבר, באותם דקות  ולעתים שניות של תהליך ההתפרצות, הגבר  תופס את המציאות שמולו בצורה דיכוטומית, מחשבותיו של הגבר יפרשו את המציאות עם בת הזוג בצורה שמרוכזת בעולמו של הגבר, והגבר לא יטיל ספק באופן שבו הוא תופס את המציאות, שייתכנו נקודות מבט נוספות לאותה סיטואציה.

לדוג' גבר סיפר בקבוצה על התפרצות בבית: הוא חזר מהעבודה רעב,  בדקות הספורות של העלייה במדרגות לביתו, החלו לעלות בדמיונו תמונות של שולחן האוכל לא ערוך, הסירים ריקים,  והאישה יושבת מול הטלביזיה, תמונות מדומיינות אלו יצרו בתוך תודעתו של הגבר מחשבות שבאות להסביר את המציאות המדומיינת ,"היא  עושה לי את זה דווקא...בכוונה היא עושה לי את זה...היא מנסה לבחון אותי... היא מנסה לראות מתי אני אתפרץ.... אם אני אגיע הביתה ולא יהיה אוכל על השולחן אני לא יודע  מה אני אעשה לה..." מחשבות אלו המכונות בשפה הקבוצתית ' 'דיבור פנימי שלילי' , והם  מזינות את רגש הכעס, כך שלמעשה לפני הביטוי החיצוני של ההתפרצות, ההתפרצות מדומיינת בתוך מוחו של הגבר ומקבלת מעין אישור לפעולה. התהליך המחשבתי בתוך המציאות הפנימית יוצר תהליך של הצדקת התגובה, וכשגבר לא מסוגל להגמיש את תפיסותיו, ולראות את המציאות הפנימית בפרספקטיבות נוספות, והוא משוכנע כי הוא מחזיק באמת. גרימת העוול ותקיפת האישה הינה רק עניין  של זמן. לעתים קרבות מכניזם זה, יוצר  תחושה אצל הגבר כי הוא הקורבן של אותה סיטואציה ולכן לא יחוש חרטה וחמלה כלפי זוגתו המותקפת, יסתגר בעלבונו ויבצע הצדקה פנימית של התנהגותו "אם היא הייתה מתנהגת אחרת כל זה לא היה קורה",  " היא קיבלה את מה שהיא רצתה" . כאשר הגבר מחזיק בעמדות נוקשות לגבי נושאים שונים במרחב הזוגי והמשפחתי, כל תפיסה נוקשה עלולה ליצור עילה להתפרצות.

 

סיכום:

במאמר זה  ניסיתי לסקור את מערכת התפיסות המנחה אותי בעבודה עם גברים,  התפיסה הבסיסית המנחה אותי , שההתנהגות והתקשורת התוקפנית באה ממקום של מצוקה וסבל, סבל הנובע מחוסר יכולת של הגבר לבוא במגע עם רגשותיו, הדבר מוביל לתחושה של ניכור וזרות בתוך עולמו הפנימי של הגבר. המערכת הזוגית רק תשקף את איכות האינטימית האישית של כל אחד מבני הזוג.  חוסר היכולת של הגבר להיות בדיאלוג עם רגשותיו הופך לסוג של נכות בתוך המערכת הזוגית.  הגבר כמה לאינטימיות אך אינו מסוגל ליצור מגע רגשי בתוך המערכת הזוגית כי הוא אינו יוצר מגע והקשבה עם צרכיו הרגשיים. 

מרגע היוולדנו כבנים ועד להפיכתנו לאבות, אנו עוברים תהליך מכאיב ואלים, שבו נחתכים מהכרתנו במעין 'ברית מילה' חברתי, חלקים שלמים מעולמנו הרגשי. לעתים אני שואל גברים כמה פעמים הם בכו במהלך חייהם.   הגברים בדרך כלל לא זקוקים ליד נוספת בכדי להשלים את הספירה. זיכרונם בדרך כלל מונה בין שלושה לחמשה מקרים של זיכרון של התפרצות של בכי במהלך חייהם , בדרך כלל אותם אירועים שהובילו את הגבר לבכי הינם אירועים דרמתיים, שיש בהם רמה מסוימת של הצדקה חברתית  לבטא עצב (בעיקר סביב התמודדות עם מוות ולידה). דוגמה זו ממחישה היטב את מהותו של הסבל הגברי - להתפוצץ מצחוק ולהתפרץ בבכי הם שני צדדים הפוכים של שלם אחד והיא מערכת רגשית חייה ופועמת. אני מאמין שכולנו היינו משתהים ומתקוממים עם צו חברתי היה אוסר על אוכלוסייה מסוימת לבטא צחוק. כאשר בפועל רבים הם  הגברים השבויים תחת אותו חוק חברתי נסתר האוסר עלינו לבכות.  עובדה זו יוצרת מערכת יחסים תוך אישית המושתת על תחושת ניכור פנימי בתוך עולמו של הגבר.  ואני חוזר  להנחת העבודה  השנייה שבמאמר – לא ניתן ליצור מערכת יחסים אינטימית עם בת הזוג כל עוד הגבר לא נמצא בקשר אינטימי עם עצמו.

 

רשימת מקורות

אנדרסון, ר (2001). מאמרים קליניים על קליין וביון. מודן.

בורכוביץ יסעור ,ד. (2003). אלימות אינטימית, עולמם הרגשי של גברים מכים. רסלינג.

פרידמן, א. (1996). באה מאהבה, אינטימיות וכוח בזהות הנשית. הקיבוץ המאוחד.

ריל, ט. (1997). אני לא רוצה לדבר על זה. עם עובד.

שטרנגר, ק. (1989). אינדיבידואליות: הפרוייקט הבלתי אפשרי. עם עובד.