למה בעצם גברים מחפיצים? ואיך זה קשור גם לטקס 'ברית המילה' ?

מאת תמיר אשמן

הרוב המוחלט של כתבות העיתונים בהווה עוסקות בתיעוד קורותיהם של גברים בארץ ובעולם. רבים מאיתנו כבר אדישים לקרוא על עוד גבר בעמדת מפתח כזו או אחרת שניצל את מעמדו וכוחו לשימוש מכאיב והרסני בנשים.

 

המושג 'החפצה' הינו מושג המתאר את האופן שבו צד אחד ביחסים הופך את האחר לאובייקט, לחפץ, לדומם.

באנגלית נתרגם מושג זה – Reification (בלטינית- חפץ res=) , מושג רלוונטי נוסף לפעולת ההחפצה נשיים באנגלית כ- Objectification , אני מעדיף את המושג - Depersonalization כמושג המתאר את פעולת ההחפצה שהאדם  מבצע באחר, כלומר, 'מחיקת העצמיות של האחר'. אנו מורגלים לשייך מושג זה ליחסי שימוש בנשים.

במאמר זה אני מנסה להרחיב מושג זה גם לתהליכי הסללה של בנים-גברים.

במאמר זה אני מנסה להתמודד עם השאלה - איך זה שאנחנו הגברים בארץ ובעולם נהפכנו למגדר המחפיץ?

אנסה להציע תשובה לשאלה זו באמצעות שאלה אחרת - האם יתכן שגברים ובנים עוברים תהליכי החפצה קשים ומכאיבים כמעט מרגע היוולדם, ולאורך מרבית חייהם? והאם יש קשר בין בנים שעברו החפצות קשות בילדותם ובבגרותם להתנהגותם המחפיצה בעתיד?

נצא לדרך.

אני יכול לטעון את המובן מאליו, שככל שהיחסים מבוססים על 'שליטה באחר' 'ושליטה במקורות הכוח' נראה מרכיבים הולכים ועולים של תהליכי החפצה. במובן זה, 10000 שנים של תרבות פטריארכלית גובה את מחיריה הכבדים.)כתבתי על כך מאמר –' מעגל האלימות דינאמיקה של יחסי שליטה')

לא הייתי מזמין לייצר שיח המחפש סימטריה בין הדיכוי של נשים לעומת דיכוי של גברים בתרבות הפטריארכלית - ביחסים של שולט ונשלט, כובש ונכבש, אין סימטריה! וכל ניסיון לייצר כזו, יצור באופן טבעי, כשלים אמפטיים מתמשכים. אני מאמין כי ניתן להגיע להכרה הדדית גם ביחס לדיכוי של נשים וגם ביחס לדיכויים של גברים כחלק מראיית השלם האנושי. מבלי לשלול תוקף והכרה של אחד הצדדים על סבלו. לקריאה מסוג זה אני מזמין אתכן במאמר זה.

אם הסכמנו על כך, בואו נשאל את השאלה המתבקשת - איך זה שאנחנו הגברים נהיינו המגדר המחפיץ?איך זה שאנחנו הגברים (בהכללה כמובן) - יותר הומופובים, נשימופובים, איסלמופובים, דוסופובים, ימינפובים ועוד.. מאשר נשים? (ואני כמובן לא טוען שנשים אינם מחפיצות או תוקפניות ביחס לגברים)

מצאתי תשובה פשוטה לשאלה, מקוממת ככל שתשמע – ואני אומר אותה בוודאות של גבר החי בחברה הישראלית כבר 46 שנה, ומניסיון מקצועי כמטפל קבוצתי בגברים בתחום האלימות במשפחה כבר למעלה מ21 שנה , לאחר ששמעתי ואספתי מאות עדויות של גברים.

אני מרשה לעצמי להעלות את הטענה כי אנחנו הגברים, עברנו ועדיין עוברים תהליכי ההחפצה תוקפניים, שיטתיים, והרסניים המשפיעים על חיינו ברמה היומיומית, ברמות שקשה לתאר ולאמוד את הספקטרום הרחב של השפעתם ההרסנית על חיי המשפחה, החברה, השלטון והתרבות, אשר למעשה 'מכשירים' אותנו להחפיץ נשים.

אין בכוונתי ליצור אותנו הגברים כקורבנות , ההיפך הוא הנכון. אני מזמין את כולנו להכיר (To recognize) בכאבם של הגברים השולטים- הסוהרים בצינוק הפטריארכלי.

האם יתכן שמעצם היוולדנו כבנים - אנחנו הגברים עוד מימי החטא-הקדמון בספר בראשית פרק ב' וג' ועד ימינו אנו, קיבלנו את עונש השליטה באחר/ת!! " אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ  וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשׇׁל־בָּֽךְ׃ " (בראשית פרק ג' פס' טז) . שמשמעותו הנפשית של גזרה אלוהית זו - להמיר את  צורכי  האהבה וההזדקקות (תלות) הבריאה שלנו הגברים, לעבר קיום סלעי ומנוכר של שליטה בעולם הפנימי של הגבר ושליטה בנשים עימם אנו חולקים את חיינו, שליטה הנובעות למעשה מחרדת ההתמסרות (היבלעות) וחרדת ההיפרדות (פחד מנטישה). אני מזמין לראות בפסוק זה כעונש קולקטיבי לנשים וגברים כאחד, עונש המקפיא את מקומו של הגבר 'כשולט' 'כעליון' על האישה. עונש הגוזר על גברים ונשים כאחד את הבדידות ביחסים הזוגיים.

אך אותו 'עונש בראשיתי' לא מסתפק רק בשליטה באישה, הוא מוסיף וגוזר עלינו הגברים את הרצון להכניע את האדמה הארורה אשר ממנה אנחנו צרכים לפרנס את אותה אישה (הפתיינית, נצלנית, ערמומית, ובוגדנית) שבעוצמתה המניפולטיבית 'הפתיינית והנהנתנית' גנבה לנו את זרענו אשר ממנו תוליד את צאצאנו. ובגללה קיבלנו את העונש הקולקטיבי להיות סוהרים בכלא הזה שנקרא 'משפחה' , ובכלא השני הנקרא 'פרנסה', וכל זה כתוב בעברית פשוטה בבראשית, פרק ג' פס יח-יט " אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.יחוְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה.יטבְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ"

במילים אחרות , אנחנו הגברים קיבלנו את העונש להמיר את היכולת שלנו לאהוב ולהתמסר, ביכולת שלנו לשלוט ולהשתיק את עולמנו הרגשי ולשלוט באישה של חיינו – אם זאת לא החפצה רגשית שלנו הגברים, אז מהי בעצם החפצה?

רבים מאתנו הגברים מרגישים קורבנות של צורת חיים זו. אך חשוב לזכור, שגברים רבים גם מתעוררים כיום ומתחילים להכיר ב'כלוב הרגשי' שבו הם מצויים, ומתחילים להשתחרר ממנו.

אוסיף ואומר שרבים מאתנו, גברים ונשים, לכודים במשפט הגאוני של 'בוב ספוג' - "אני לא רוצה להתמודד עם הפחדים שלי, אני מפחד מהם!!!" (בוב ספוג פרק 85 עונה 5). כלומר גברים רבים מפחדים מהעוצמה הנשית ונשים רבות מפחדות מהעוצמה הגברית. ובקיצור- כך נולדה לה השליטה.

אם תטענו כי אני מגזים במילותיי, אביא כדוגמא את שירות בתי הסוהר, "רשת-הפנימיות-למבוגרים" הגדולה בארץ לטיפול בגבר הישראלי. היחס בין אסירים לאסירות הוא 19,000 אסירים על 160 אסירות בקירוב. ובעולם ההתמכרויות לסמים ואלכוהול איך זה ש90% מהמכורים לסמים ואלכוהול הם גברים. איך זה שנערים נוטלים פי 5 יותר ריטאלין מאשר נערות ומשתמשים בסמים ואלכוהול פי 400% ויותר?

איך זה שגברים מתאבדים פי 5 משנים בתהליך הפרידה והגירושין, ואיך זה שאנחנו הגברים רוב הזמן עייפים!!!

איך זה שיש פער כזה מטורף?

אנחנו הגברים עייפים כבר מהשליטה, רוב 'תקציב הביטחון הנפשי' שלנו, רוב אנרגיית החיים (ליבידו) מופנית לחיזוק השריונות וחיזוק ההתקפה המתמדת כנגד פגיעות וכאב. וכמו שזה בפנים ככה זה מתנהג גם מבחוץ.

בואו נעז לשאול, מה משתבש בדרך גידולם של הבנים?

מזמין אותנו לחזור להתחלה, לפחות להתחלה של עצמי – בן זכר שנולד ברחובות, 1970.

אם הייתי מספר לכם שכשהייתי קטן, ממש קטן, איש זר נכנס אלי הביתה, הכניס לתוך פי בכוח אלכוהול עד שאהיה מטושטש קלות, האיש הוריד את בגדי התחתונים, החזיק את איבר מיני בידו, לקח סכין חדה וחתך ממנו חתיכה ויצא מביתי. וכל זה נעשה מול הוריי הצופים מהצד.

מה הייתם אומרים אם חוויתי דבר שכזה? באיזה מילים נתקף (To validate) את החוויה נטולת המילים שעברתי?

התמונות מאלבומי המשפחה המתפרקים בבית הורי , מעידות על כך שבגיל 8 ימים, הונחתי על ברכיו של סבי יצחק ז"ל, ואז פתאום גבר זר פיסק את רגלי השמנמנות, הסיר ממני את החיתול, פתח את פי, טבל קצה בד חיתולים לבן בבקבוק יין אדום מתוק, וטיפטף כמה טיפות של יין לפי, ובתנועת יד מתורגלת מזה דורות סגר את פי, מכריע אותי לבלוע את הנוזל האדום.

אני רק יכול לדמיין את פני התינוקיות מבוהלות ונגעלות מטעם היין החדש שמגיע לנקבוביות לשוני, עד לרגע זה ינקתי את טעמו המתקתק של החלב, שרק החל ליזול משדי אימי.

ואז, שניות אחרי טקס ההשקיה ביין, ביד מיומנת, האיש הזר, נעלם לתוך אזור חלצי הזעיר, בטח הרגשתי תחושות מוזרות של מתיחה שם למטה. בטח חשתי משהו קר ומתכתי עוטף את כתר זכריותי. ואז בעולם פנימי שבו המילה 'אייי' עוד כלל לא הומצאה, משהו חד ומהיר בחלקיק שניה חותך לי שם משהו בקצה איבר מיני . והאיש הזר מצץ לי שם עם מכשיר מזכוכית מעט דם והלך לו לדרכו. אני מעז לדמיין את אותה צרחה מופתעת שלי, אולי נרדמתי אחריה, שיכור על כרית, מטמין ומדחיק זיכרון טראומתי לא מילולי זה במעמקי גופי הזערעורי. לא שאני מבקש עתה החזר, אבל בואו נכיר בעובדה הביולוגית ש30% מכמות העור שלי שם נלקחה ממני באותו המעשה ועוד בלי הרדמה!.

טוב מה כבר תינוק זכר זוכר, יש כאלו שיגידו.

ובטקס העתיק הזה הגברים במשפחה עמדו במעגל הראשון, הנשים עמדו במעגל השני, לצדה של אימי המבוהלת, שאיבריה בטח עוד כאבו מלידתי, עמדה אחותה ומצדה השני גיסתה, ושתיהן תמכו בה פיזית לבל תתעלף , או חמור מכך, לבל תצא כנגד הטקס ותפסיק אותו לפני רדת המאכלת על איבר המין של בנה. כמו טקס הברית מעביר מסר ברור להורי התינוק - אל תיקשרו אלינו הבנים יתר על המידה, הבן שרק נולד לא באמת שלכם, מלידתו הוא מוקרב לאב-אל הקדום, תתחילו כבר מלידתו להתאמן ולהתרגל למסירתו . "בצער תלדי בנים" נאמר לאם כל האימהות, חווה, כמו ידעו כבר אז, מימי ראשית העולם, את גורלם הכואב של מיליוני אבות (ואימהות) אשר יקריבו את יקיריהם על 'מזבח אמוני' כזה או אחר לאורך כל ההיסטוריה האנושית.

באותו טקס הברית (שהוא גם 'טקס בגידה' או 'החפצה', אם תעזו לחשוב על זה), האם לרוב בוכה, והאב לרוב מתנתק רגשית. עובר סוג של דיס-אסוציאציה (התנתקות מהמציאות, ויצרת מציאות של קיפאון או שיתוף פעולה מכאני עם הנורמות החברתיות, ובמילים פשוטות – ציות!), החושפת פוסט טראומה עתיקה המשתחזרת ממש מול עיניו, אותה עבר גופו של האב-המוסר את הבן כשהוא היה בגיל 8 ימים. בולע את הכאב הנעלב פנימה, כמחריש ומסווה כל תחושת גוף מתכווצת בזמן הטקס. אנחנו הגברים אולפנו לניתוק רגשי זה. אתן הנשים למזלכן, הדיכוי הזה, לפחות נחסך מכן (מזמין אתכן לא להתפתות- אני לא מנסה לפתוח פה בתחרות למי הכאב גדול יותר).

זאת השפה שלי , נכון לרגע זה, לטקס הברית שעברתי, באיזה שפה ובאיזה מילים תבחרו להתייחס לטקס עתיק זה?

האם התינוק עובר אלימות פיזית קשה או טראומה מגדרית באותם רגעים? האם הוא מוחפץ (מתייחסים אליו כחפץ – אובייקט) ברגעים אלו? איזה נזקים פיזיים ונפשיים נגרמים ממעשה הברית? האם אותם גברים גם הם מוחפצים באותו טקס העוקד את בניהם על מזבח המסורת הפטריארכלית? האם כבר בגיל 8 ימים נוצר אצלנו הבנים-גברים חיבור ומפגש ראשוני בין גבריות, כאב ובריחה מפניו באמצעות אלכוהול וסמים (זוכרים את היין האדום-מתוק?), ממליץ שכל אחד יחשוב על כך בזמנו החופשי.

וכל זה מתרחש כשהייתי שם , תינוק-זכר לפני 46 שנים.

הגוף שלי שכח והדחיק את מה שהנפש שלי מבקשת להזכיר. והנפש זוכרת. כשנולד בני, איתמר, לפני שש שנים, מלתי אותו בדיוק באותו טקס, הזמנתי לביתנו איש זר, לא היה בי את האומץ לפרוץ מבנה חברתי קדמוני זה, הרי אני מגדיר עצמי כאדם מאמין המחובר עמוקות לשורשי היהודיים. כך שאין בכוונתי להטיף פה מוסר!, אני כן מזמין אותנו לשלוח אור של מודעות לעבר טקס קדמוני זה. אני מבין מעומק ליבי את הקושי של אבות רבים לסרב לקיום הטקס. אינני יכול לייעץ לכם מה לבחור. אבל אולי לפחות נחסוך מהבן שעוד לא נולד את הטראומה של ניתוח כירורגי ללא הרדמה בתום השבוע הראשון לחייו, ונבקש לערוך לו את הברית עם הרדמה יעילה יותר מכמה טיפות יין. (אבל איני סמכות בעניין זה)

קטונתי, אך אלו המילים שבהם הרמב"ם בכבודו מתאר את מעשה ברית בספרו 'מורה נבוכים' – "ההחלשה הגופנית הנגרמת לאיבר זה היא המטרה הַמְּכֻוֶּנֶת. לא נפגם במילה דבר מן המעשׂים המקיימים את הפרט ולא בטלה בגללה הולדת הצאצאים. אבל מתמעטות בעטיה סערת-היצר והתאווה היתרה על הדרוש. אין ספק שהמילה מחלישה את כוח הקישוי ולעתים קרובות ממעיטה את ההנאה, מפני שכאשר מטיפים דם מן האיבר ומסירים את המגן שלו בראשית גדילתו, הוא נחלש בלי ספק. "
כלומר מטרת הברית, לדעת הרמב"ם , היא החלשת איבר המין של הגבר, להחליש לו את התאוות, את הזקפה, ולהפחית לגבר את ההנאה למין, כלומר מטרתה של הברית היא סירוס חלקי של העוצמה הגברית.

אני מנסה לדמיין אם מילותיו של הרמב"ם היו מכוונות למילת נשים, איך הייתן מגיבות ומגיבים לטקס קדמוני זה?

אבל זאת עדיין לא הפואנטה המרכזית של מה שאני מנסה להגיד במאמר זה. טקס ברית המילה היהודי, הוא רק טקס אחד ממערכת שלמה של טקסי חניכה שבנים עוברים בתרבות הישראלית (ובכלל ברחבי המין האנושי..) לא משנה אם הם יהודים, מוסלמים או נוצרים. אומנם טקס ברית המילה, הינו הטקס הפותח את המסע שיהפוך אותי מזכר ביולוגי לבן-נער וגבר פסיכולוגי. אך אני מזמין אותנו עכשיו להתעכב 'בברית המילה החברתי' שבנים עוברים - מגיל שנתיים והילך, מה שאנו מכנים 'הסללה מגדרית' או תהליכי ההחברות 'סוציאליזציה' . בהשראת סימון דה בובאר שצמצמה חוכמה עמוקה למשפט אחד - "לא נולדתי גבר , נהייתי גבר".

נולדתי לתוך מציאות משפחתית שבה כמו ב'צו חברתי' נסתר ומסתורי ילמד את הורי, בעיקר את אבי ושאר זכרים-אחרים משמעותיים, לחנך אותי באמצעים כוחניים שאסור לי לפחד, אסור לי להיעלב, אסור לי להיות חסר אונים, אסור לי להיות תלוי, ואסור לי לבכות, אסור לי לבכות! אסור לי לבכות!!!.

וכך כדי להתקבל במשפחתי ובחברה שבה אני חי, אני מייצר זהויות מזויפות כדי להתקבל בתלם המגדרי שהחברה יצרה - וכך אני לומד לרצות (To please) כדי להתקבל, לומד לשלוט כדי לברוח מרגשות וכאב, מתמכר לעליונות ולנחיתות ומפחד מקשר וקרבה. וכבר מגיל 3 ואילך אני מתאמן בלהיות גיבור, ילד המתגבר ומדחיק את רגשותיו.

'דני גיבור', ההוא מהשיר, יהפוך בתוכי לאייקון למשהו שצריך לשאוף אליו. לעשות הכל שהדמעות לא ירדו מעצמן. וכך נהייתי ל'מר שליטה וכיווץ', שחקן פוקר מיומן המסתיר את קלפי פגיעותו מן האנשים הכי קרובים לו, לומד להתנהג במקום לדבר, מרוקן תחושות ממשמעותם - חי יום יום בחברה ובתרבות שמעדיפה את מורשות הקרב על פני מציאות נפשית האמיתית.

החברה על נציגיה האנושיים מלמדת אותנו הבנים, יום יום, לבוז לרוך, לבוז לחמלה, לבוז לפגיעות, לבוז לחרדה. מה שנותר לנו הבנים לעתים קרובות כדי להתווסת ולהתאזן רגשית-נפשית, זה לפרוק באמצעות אותו איבר זכרי הזוכר בתוכו את כאב החפצתו העתיק שמונה ימים לאחר שנולד.

אם אנחנו מגדר שנאסר עליו לבכות! שנגזר עליו בצו חברתי נסתר לברוח מכאב! שמלמדים אותו יום יום להתבייש בצורכי התלות וההיזדקקות הבריאים! - אז אנחנו חייבים להבין את ההשלכות של התקפה שיטתית זאת על החיים שלנו.

מתי ראיתם את אבא שלכם בוכה? מתי ראיתם הוא ביקש עזרה? מתי הוא העז לדבר על חוסר האונים שלו פגיעותו ורגשותיו? האם הוא ידע לאהוב את אמא? או ששלט וחרד לה? מתי הוא ביקש טיפול עבור עצמו?

(נראה לי שהמשפט - I rest my case, רלוונטי פה, ולמי שלא נכלל בהכללות, ברכותיי, אתם ברי מזל!!!) .

לאותם אלו שזכו באבהות נוכחת, אני בטוח שאתם סובלים הרבה פחות מכאבי גב (ושאר עניינים פסיכוסומאטיים) מאיתנו הגברים והנשים , שחוו אבות נוכחים-נפקדים-זועמים. רק אומר.

אנחנו היונק היחידי בטבע, שבו אנחנו הזכרים חיים פחות מהנקבות. (הלידות אצל היונקים מקצרות להם את החיים). איך תסבירו את זה?

ברמה החברתית נחסמות בפנינו הבנים אינספור נתיבים בינאישיים לשחרור וויסות בריא של מתח נפשי. מנתבים אותנו לשחרר אותו דרך ספורט וחוגי לחימה, אבל לא מעודדים אותנו לשתף בכאב ולדבר את מה שעל ליבנו. אנחנו לא רוכשים בילדות שפה מילולית שימושית ונגישה למערכת הרגשית של עצמנו, וכך נוצר בתוכנו מעגל גופ-נפש אכזרי, המזכיר במהותו את מעשה הברית שחילל את גופינו האילם בן השמונה ימים. אנחנו צוברים מתח (נפגעים-נעלבים, מתאכזבים, כואבים) אך נשארים חסרי אונים, אילמים ממילים, מבלי יכולת לתווך את העולם הרגשי לאנשים הקרובים לנו.

כך אנו הבנים, לומדים מקטנות להחפיץ את ההזדקקות הבריאה שלנו לבני אדם ובמקומה מתאמנים בליצור קשר צייתני עם אובייקטים דוממים ומוכללים ("כל הנשים...." "כל הערבים הם...." וכו..) ומפתחים יחסי תלות באלכהול סמים, ניקוטין, הימורים, קבוצת כדורגל, סקס וזנות, מקום עבודה ועוד...

בעוד שנשים (בהכללה), בתהליך הסללתן המגדרי עוברות צרות לא פשוטות, אך הן לא הוגלו מפגיעותן, וכן מעודדים אותן חברתית לטפח איכויות של תמיכה, הקשבה, אמפתיה ושיתוף. (אך כן מרחיקים אותן מיכולתם הטבעית לקבל את גופן הפיזי, את יכולתן לכעוס מבלי לחוש אשמה, לרצות במקום להנהיג ועוד...)

אם אכליל את מהות ההחפצה המגדרית – את הבנים אנו (בעיקר האבות) מלמדים לבוז לתלות ולחוש גאווה בעצמאותם. ואת הבנות (בעיקר האמהות) אנו מלמדות לבוז לעצמאותן ולהתגאות בתלותיותן.  וכך נוצר פיצול עתיר מתח ביחסים בין גברים ונשים. ושוב הדיכוי המגדרי הפטריארכלי נעשה לרוב בתוך המגדר. ובפשטות - נערים פוגעים ומסלילים נערים, ונערות פוגעות ומסלילות נערות.

ואם בביולוגיה עסקינן – 2 מסלולים מרכזיים לוויסות המתח הנפשי חנן אותנו האל. האחד המסלול האדרנליני והשני המסלול האוקסיטוציני. הראשון מלמד אותנו לתקוף ולברוח (ולשלוט בחרדה) והשני מלמד אותנו פשוט לשתף, להכיר בתלות הדיאדית הבסיסית שהתחילה את קיומנו. את הגברים מסלילים לעבר האדרנלין ואת הנשים מסלילים לעבר האוקסיטוצין. ובכך מסממים את המינים ברמה ההורמנלית להיות כמגנטים עם קטבים מנוגדים. האחת תחפש להתמסר השני יחפש לברוח לתקוף ולהתבודד.

רק אוסיף, וזה קריטי להבנה - גברים מפרישים אוקסיטוצין ברמות גבוהות ברגעים של מתח וחרדה נפשיים. ולמעשה פעולת החפצתם של הגברים מובילה אותם להתנכר לטבע הנקשר והתלותי של הגברים, כלומר , גברים מוסללים לווסת עצמם באמצעות המסלול האדרנליני, ולא באמצעות המסלול האוקסטיצוני. ואם גם נבין שההורמון אוקסיטוצין הוא אחד החומרים המרפאים באופן דרמתי את שרירי הלב, נבין משהו עמוק לגבי הקשר בין גברים בגילאי 40-50 והתקפי לב

חשוב לזכור , ש'הטכנולוגיות' לוויסות מתח נפשי נרכשות ונלמדות ברמה החברתית, למעשה המין האנושי עבר סוג של 'כישוף חברתי' לפני כ- 10,000 שנה שבו לימדו אותנו הגברים לחשוד בכוחה המסתורי של האישה לבנות ולהרוס אותנו, ולימדו אתכן הנשים לפחד מהגבר , שנולד לשלוט בכן. התרבות הפטריארכלית החליפה באופן טראגי את היכולת האנושית לאהוב ביכולת האנושית לשלוט.

אז אם נחזור לשאלה הראשונית- איך זה שאנחנו הגברים מחפיצים נשים? אז אתמצת במשפט אחד: 'מי שלא ראו אותו בילדותו - מתקשה לראות אחרים'. מי שהוחפץ כילד מתקשה שלא להחפיץ אחרים. מי שלא קיבל יחס חומל ואמפטי לגבי עולמו הרגשי, יתקשה להקשיב באופן אמפטי לעולמם הרגשי של האחרים. קשה לפרוץ את זה, אך בל נתייאש - זה אפשרי.

אנחנו מופתעים ומצקצקים על שומר הראש של הרמטכ"ל שאנס, על חייל שהתעלל, על רב שסדם לתלמידו, על הנשיא שנאף, ראש העיר שסרח , המרצה מהאוניברסיטה ששידל, ועל הזמר הזה והאחר בחגיגה מינית כזאת או אחרת.
שם במלתחות או באוהל המילואים או סתם בהפסקות בבית הספר, בין גולדסטאר אחת למשניה, בין כוסות של קפה שחור-מריר, או מאפרות עמוסות בדלים של סיגריות או גו'ינטים, אנחנו 'שרים' זה לזה מבלי לשים לכך לב, את שירת ההחפצות הכיבוש והשליטה. משווים גדלים של איברי מין פצועים המחזיקים בתוך עצמם זיכרון טראומתי עתיק של עלבון צרוב של בנים שהוקרבו עלי ידי אביהם בדרמה אנושית הנמשכת כבר אלפי שנים. דרמה ששווה לשקול להתירה.

אבל שוב , אין זה העיקר. בעיני, העיקר זה לשנות את היחס כלפי פגיעותם ויכולתם של הבנים לבטא במילים את עולמם הרגשי. ללמד כי מקצועות הומניים חשובים לא פחות ממקצועות ריאליים. ללמד בנים שתלות ויחסי גומלין לצד עצמאות ועצמיות בריאה הם מקור הכוח של הבנים. ללמד גברים שהפגיעות והיכולת להרגיש ולדבר את רגשותיהם היא מקור כוחם , בירת הענווה שבבסיס נשמתם.

לצד החושך תמיד ישנו גם הרבה אור. גברים רבים נאבקים על זכותם הטבעית להיות אבות משמעותיים בארץ. בכל פינה בארץ הולכים ונפתחים מעגלים של גברים, שלומדים לייצר חברותא חדשה. גברים ההולכים ונפתחים לעבר גבריות רב ממדית, הלומדים לחיות בשלום עם האישה שבתוכם וזו שלצידם.

העונש הקולקטיבי שקיבלו אדם וחווה, נראה לעתים כאמת נצחית בלתי ניתנת להתרה. אבל ברוך האל, יש לנו עימותים, יש לנו את היכולת למשבר יחסים ולהוליד מתוך המשבר משהו חדש. אריך סאליבן אחד ממורי המשפיעים אמר בשנת 1954 "אנשים פצעו אותנו בעברנו, אנשים יכולים לסייע לנו לשוב ולהחלים". נשים לא באמת נולדו בכוכב נוגה וגברים לא באמת נולדו במאדים, נולדנו כולנו באותו כוכב הנראה כבר כעייף משלטונה הרודני של החשיבה הגברית-פטריארכלית, הכובשת ומנצלת מזה דורות את האדמה, ומזהמת את מקורות המים והאוויר.

אנו חיים בתקופה שיש חשיבות לייצר 'שפה שלישית' חדשה ביחסים בין שפת הגברים לשפת הנשים, שפה המושתת על יחסים שוויוניים בין סובייקטים פגיעים, הלומדים לשתף פעולה וליצור יחסי גומלין. המתאחדים יחדיו בכדי לשחרר עצמם מתוך התרבות הדכאנית הפטריארכלית. גברים ונשים העושים שלום בין הזכר והנקבה הרוקדים בתוכם ומחוצה להם בחמלה חובקת כל.