אלימות אנונימית באמצעות שימוש באינטרנט והרשתות החברתיות

מאת תמיר אשמן

הקדמה 

כבר למעלה מעשר שנים שאני מפרסם באינטרנט חומרי כתיבה העוסקים ביחסים בינאישיים  ובהתנהגות תוקפנית.  המוטיבציה לכתיבת מאמר זה נבעה ישירות מחוויה אישית של התקפה אלימה כלפי מבלוגיסט אנונימי אותה אתאר בהמשך המאמר.   חוויה זו לימדה אותי רבות על התחושות של הנפגע מאלימות אנונימית, על אוזלת היד ,חוסר האונים והעדר חקיקה של רשויות החוק במדינת ישראל ובעולם כולו.

במאמר זה אני מנסה להעביר את תשומת הלב והמודעות לתופעת האלימות האנונימית, שככל שהעמקתי בה גליתי כמה התופעה רחבת היקף.  אני מקווה שמאמר זה יסייע במאבק בסוג אלימות זה.

בכל הניסיונות שלי עד כה לכתוב על "התנהגות תוקפנית", תיארתי בעיקר חוויות של אחרים - בעיקר של מטופלי.  בחלק מהאמרים אומנם חשפתי חלקים מסוימים מסיפור חיי, אבל ללא תחושת אמיתית של הסתכנות. שכן, חשפתי זיכרונות יחסית מעוכלים ופתורים, ובעיקר - הכול היה בשליטתי.  הפעם אני חושף משהו המתרחש בחיי בהווה.     

 

כבר למעלה מעשר שנים אני מנהל אתר  אינטנרט שתומך ומרחיב את תחום העיסוק שלי, ובמשך שנים אני מפרסם מאמרים באתר 'מאמרים'. עשייה זו נותנת לי משמעות רבה, קיבלתי תגובות רבות מקוראים מרחבי הארץ, ועזרתי לתווך בין אנשים למענה טיפולי תומך באזור הקרוב למקום מגוריהם.  בעיקר הרגשתי שדרך המאמרים, אני עוזר לאוכלוסיות רחבות שללא האינטרנט, לא הייתי מגיע אליהם. לאורך כל השנים, לא העליתי בדעתי שדווקא עשייה זו, היא זו שתוביל גבר זר ואנונימי לנסות לפגוע בשמי ובמוניטין המקצועי שלי.

 

כיום, החיפוש בגוגל הינו 'כרטיס ההכרות' הראשוני שיש לנו במפגשים חדשים עם בני אדם, מקובל היום לפני ראיון עבודה  או לפני פגישה עיוורת, ששני הצדדים מקבלים אינפורמציה ראשונית באמצעות חיפוש הגוגל וברשתות החברתיות,  ונוצר מצב חדש שבו לפני הפגישה הממשית, הצדדים מגיעים עם רושם ראשוני, לרושם ראשוני זה יש משמעות רבה בתהליכי קבלת החלטות.

מאז שהתחלתי לפרסם את המקרה באמצעות בלוג שפתחתי, אני מוצף בתגובות של אנשים רבים שעברו פגיעות אלימות מסוג זה. והבנתי שמדובר פה בתופעה חברתית כה רחבה המחייבת אותנו כחברה לחשוב על דרכים לטיפול בה . ובימים אלו נושא זה עלה למודעות דרך פרסום סיפור קשה על התמוטטותה הנפשית ואשפוזה של אישה לאחר שמשהו פרסם עליה חומרים פורנוגרפים ברשתות החברתיות.  

במאמר זה אני מרחיב על הכוח הרב שיש בידי מפגעים אנונימיים ואת חוסר האונים המערכתי והמבנה הפרוץ של עולם האינטרנט בטיפול בבעיה זאת.

 

תאור חווית ההתקפה האנונימית כלפי

בחודש נובמבר האחרון,  החלטתי לעשות גוגל על השם שלי מתוך משאלה לתת לעצמי תוקף לעשייה החברתית שלי בשנים האחרונות. ממשאלה פרטית להתרוממות נפש - חשכו עיני. מישהו פרסם רשימות שטנה על שמי, והעלה הרצאה שאני מרצה ב You tube  עם מילים אלימות כמו 'השטן בהתגלמותו', משווה אותו לנאצים ועוד מילים קשות.                    

בהתחלה היה לי חשוב לדעת מי הוא האיש המבקש לפגוע בי,  מי הוא שרואה בי אויב המסוכן לקיומו. כך שנכנסתי והעמקתי בבלוג של האיש האנונימי, ונכנסתי לרשומות  נוספות שהוא כתב. גיליתי שמבחינתו של הבלוגיסט אני בעצם שייך לקבוצה רחבה של אנשים שאותו בלוגיסט בחר לתקוף. הרגשתי שנחמת רבים אכן פועלת. החוויה של ניסיון תקיפה אישי התחלף לחוויה של התקפה קבוצתית - התקפה על רקע אידיאולוגי. ואני בסך הכול סמל או דגל שהאיש מבקש לשרוף.

לא נעים להיות דגל. מאוד לא נעים לעבור תהליך של "החפצה".

עם הימים שיחלפו , ההשפעה של הבלוג הייתה מעט פרדוקסאלית. מצד אחד, נפגעתי -  הרבה אנשים אחרי הרצאות ומפגשים עושים עלי גוגל, וכך גם מטופלים פוטנציאלים. התחושה שאלו המילים שאותם אנשים יפגשו לא עושה לי ולהם נעים. עד לבואו של הבלוגיסט היה לי 'חלון ראווה'  אינטרנטי יחסית מטופח, ופתאום ביום אחד המציאות השתנתה. מישהו זר 'עשה את צרכיו' בתוך דף הגוגל שלי, וזאת באמת לא חוויה נעימה וגם לא ריחנית. אך מצד שני, באופן מסוים, קיבלתי סוג של תוקף לעשייה החברתית שלי. נראה שזה הכי דומה לאותו רגע שעושים לפוליטיקאי חרצוף או דמות מארץ נהדרת -  לועגים לך, משמע אתה קיים.

אבל במקרה שלי, ושל רבים אחרים לצערי, הכותב אינו קומיקאי וכוונתו אינה להצחיק. ברור לי שמאחורי כל הכתיבה האלימה של האיש, מסתתר סיפור מורכב וכואב. אני משער, שאותו איש חש עצמו כנרדף מאותם חוקים ונורמות פטריארכאליות, שיצרו עבורו הסדרי ראיה לא הוגנים במפגשיו עם ילדיו. יש סיכוי גדול שאותו איש ש"לא סופר אותי", מרגיש גם  שלא רואים אותו , ויתכן שחש עצמו מאוד מקופח במאבקו מול רשויות הרווחה והמשפט בישראל. אבל זאת רק השלכה שלי עליו, גם זה סוג של החפצה שהאנונימיות של האיש מאפשרת לי.  

בשבועיים הראשונים עוד  ניסיתי לבצע פעולות חוקיות כנגד מכתב השטנה של האיש האנונימי. ופניתי לכתובת היחידה שהייתה לי - הנהלת האתר  'Wordpress' , שלא בידיעתה נותנת אכסניה למילות שטנה אלו. אתר זה נחשב לאתר הבלוגים הגדול בעולם, הוא מציע ממשק מאוד פשוט ויעיל, אבל כוחו החברתי טמון במיצובו הגבוה במנועי החיפוש האינטרנטי, דבר הנותן כוח השפעה לדמויות ממשיות וכוח השחתה לדמויות אנונימיות, שכוונתן לפגוע ולנקום את העוול האישי שהם חשים כי נגרם להם, דרך  ביצוע פיגועים וירטואליים נגד אנשים ממשיים. 

בתמימותי חשבתי שהנהלת האתר תסיר את החומרים המשמיצים, ברגע שהודיע להם על כך.  אך להפתעתי הם מצדם כתבו לי, כי הם לא יכולים להוריד חומרים ללא פסיקה מפורשת של בית משפט. שאלתי אותם, איך אני יכול להגיש צו מבית משפט אם אין לי את הפרטים של האיש הכותב את הבלוג, עדיין לא קיבלתי התייחסות לשאלה זו. ולמי יש זמן ואנרגיה להתחיל תהליך משפטי? הרגשתי שאני מותקף פעמיים, גם מהאיש האנונימי אבל עכשיו אני מותקף בחוסר אונים מערכתי.

זהו מצב של חוסר אונים מבני ופרדוקסאלי ששם אותי ואחרים רבים במצב של  חוסר יכות לתנועה מול מפגעים חסרי זהות שאינם ניתנים להסגרה ולטיפול. התייעצתי גם עם אנשי חוק , הופתעתי מחוסר האונים המערכתי הקיים היום בטיפול באלימות אנונימית דרך האינטרנט. מאז אותו פרסום, הבלוגיסט מוסיף לכתוב עלי ועל אחרים שורות חדשות. במובנים רבים הפאסיביות שבה נהגתי עד כה, לא משרתת אותי, ונראה גם שהיא לא משרתת אותו. הבנתי שאני עושה ברית שתיקה עם אותו איש זר המבקש לקדם את ענייניו דרך פגיעה אישית באמצעות החפצת אנשים אותם הוא אינו מכיר. אין לי כבוד לדרך זו.

ממקום זה, המבקש להשתחרר מחוסר אונים החלטתי לפתוח גם אני בלוג שאולי יתרום בהעלאת המודעות לתחום האלימות דרך האינטרנט, ואולי יספק גם שורות נוספות בדף הגוגל שלי שידחקו קצת הצידה את המילים של הבלוגיסט האלים.

על תופעת האלימות האנונימית באינטרנט

כשהתחלתי לשתף אנשים בחוויות התקיפה האינטרנטיות, הסתבר לי שהמקרה האישי שלי הוא רק טיפה בים האינטרנטי האינסופי.  עובדים סוציאליים רבים  סיפרו על מכתבים אנונימיים ועל איומים וטרור שהם חשופים להם. מורים סיפרו איך תלמידים מעלים סרטים עליהם ביו טיוב מבלי שידעו כלל שתועדו, שמעתי מבני נוער על תופעה של העלאת  תמונות לועגות  ולא מחמיאות על נער או נערה מהכיתה מבלי שהוא יכול לדעת מי הוא התוקף, אישה סיפרה שהיא חושדת שבעלה לשעבר שתל לה וירוס שמחק לה את זיכרון המחשב, וזה רק מהשבועיים האחרונים סיפורים רבים ומגוונים.

האינטרנט לא יצר משהו חדש הוא פשוט הקצין והנגיש את כל מה בטבע האנושי הן על צדדיו היפים וגם על אלו הפחות יפים.

הרשתות החברתיות משמשות היום ככלי יעיל יחסית להפגת תחושת הבדידות הקיומית של מליארדי בני אדם בכל העולם. אתה משתף בפייסבוק  משמע יש לך חיים, קיבלת like משמע יש עדות חברתית  לזה שאתה קיים , כל כך בסיסי.

אך לצד החלקים המיטיבים של האינטרנט ישנם את החלקים המאפשרים לאזרחי האינטרנט להפוך בקלות לישויות אנונימיות ולבצע פעולות השחתה כלפי מישהו אחר, מבלי להיתפס. כל אדם, במספר לחיצות כפתור, יכול ליצור עבור עצמו דמות בדויה, לפתוח לעצמו כרטיס בפייסבוק או בלוג והוא יכול באמצעותם  ליצור, באופן חד צדדי, יחסים עם העולם החיצון, מבלי שניתן ליצור עם דמות זו יחסים ודיאלוג, כי למעשה אין היא קיימת.  אותה דמות וירטואלית, בחיסיון  האנונימיות, יכולה בקלות  להיהפך ל'צל היצרי' ( Alter ego) הלא מרוסן של אדם הנע במרחבים האינטרנטים עם תחושת חסינות מכל  קוד מוסרי וערכי.

לאורך כל ההיסטוריה האנושית ניתן להבחין בתופעות של אלימות אנונימית. ניתן לראותם דרך טקסי הסקילה בחברה המקראית, אשר אפשרו לפגוע ולהרוג בני אדם מבלי לחוש אחריות אישית על ההרג, ועד לימים אלו, שבהם קבוצת נערים משוטטת ברחוב, רואה ב.מ.ו חדשה ומעבירה באדישות מפתח שורט לאורך צידה של המכונית.  ניתן לראותה דרך כרזות ההשמצה והקריאות לחרם בקהילה החרדית במאה שערים, או דרך מעשה ה"זובור" הצבאיים ונוהל 'שמיכה ' בטירונות, אונס קבוצתי של נערים, מעשה וונדליזם של קבוצות לאחר משחק כדורגל, נהיגה רצחנית בכביש, ואפילו אותו טייס קרב, היורה טילים על איזה נקודת GPS בלוח המכ"מ שלו, ומוחק שכונת מגורים, מבלי להכיר שם איש, ועוד.

האנונימיות שבפגיעה באחר היא זו המאפשרת את קיומה.  כך זה היה תמיד, זה חלק טבעי וכואב של הטבע האנושי. כאשר אדם מרגיש שלא רואים אותו, הוא חש שאינו קיים כישות חברתית ואינו חש עצמו ככפוף לנורמות של מוסר אנושי ואז הוא מסוגל לעשות לעצמו ולאחרים דברים נוראיים.

לפני עשרות שנים עשו באנגליה ניסוי חברתי. האלימות במגרשי הכדורגל הגיעה למימדים כה מפחידים, ואחרי מקרי מוות של מספר אוהדים במגרש, התקינו מצלמות רבות המופנות כלפי הקהל ובמסכים ענקיים הקרינו תוך כדי משחק כדורגל, תמונות אקראיות של הקהל הצופה. ההמון המריע כבר לא יכול היה להתנהג כהמון חסר אחריות. האנונימיות הותקפה, הצופים הרגישו כי הם נראים. בחירה פשוטה זו הורידה בעשרות אחוזים את האלימות במגרש.

האינטרנט פועל באותם כוחות של אצטדיון הכדורגל רק בלי מצלמות המופנות לקהל. הוא מאפשר לאדם הבודד מאחורי המחשב לחוש עצמו כהמון. הזעם הפרטי יכול לקבל מימדים מפלצתיים. פתאום הגולש חש כי הוא יכול להיות נציג של קבוצה, זה נותן תחושה של כוח רב בידיים. לעתים קרובות זה כמו לתת לילד בן 8 תת מקלע ולתת לו להסתובב חופשי בבית הספר.

אני משער שבעוד מספר שנים תקופת האינטרנט שבה אנו חיים עכשיו תקרא 'המערב הפרוע של הרשת'. נתקשה להבין ולתפוס את חוסר האחריות  שלנו כחברה וכתרבות, לא נבין איך אפשרנו את תופעת האלימות האנונימית באינטרנט. תקופה שבה בני האדם הסכימו לשתף בדברים היקרים ללבם, ללא שום מבוגר אחראי שומר. אנחנו משתפים בדברים אינטימיים שלנו, רבים מאיתנו למעשה חושפים את חשבון האשראי שלנו בידיעה שנושא זה עדיין פרוץ. אנחנו שמים תמונות של האנשים הכי קרובים לנו, את הסיפורים הקטנים והגדולים שלנו, וזאת ללא הנהגה מוגדרת של סמכות ממשית.

זו בחירה של קבוצה עצומה של בני אדם לסמוך ולהאמין בבני אדם אחרים מבלי שהם בעצם מכירים אותם. בעוד בחיים הממשיים מרבית האנשים מגדילים את חוזק המנעולים והאזעקות של ביתם הממשי. רבים מבני האדם ממעטים לשתף בעולם הממשי, מפחדים ונמנעים מלהכניס אנשים חדשים לחייהם, ואפילו בפני קרוביהם מרבית בני האדם בוחרים להקטין את מינון השיתופים כנראה מתוך ידיעה מפוקחת שהלייק' המיוחל והממשי הינו כה קשה להשגה.

מצד אחד זה מדהים, אותה יכולת אנושית להאמין ולהתמסר לתודעת אנושית קולקטיבית חסרת גבול. אך מצד שני חייב להתקיים במרחב האינטרנטי מספר הסכמות בסיסיות לחיי קהילה הקבוצתיים. והעיקרית בה הינה הגדרת היחסים בין האזרחים הבוחרים להיות אנונימיים לבין האזרחים בעלי שם ממשי. ובעיקר, ואולי הכי חשוב, האחריות של מנהלי האתרים על החומרים שהם מפרסמים.

אני לא יוצא כנגד האזרחים האינטרנטיים האנונימיים , אני מבין את הצורך הבסיסי לא להפקיד את הזהות האמיתית שלך בחוסר השליטה של האינטרנט. האנונימיות היא חלק מהמנעד האנושי, והיא לגיטימית. בני האדם לא חייבים לרקוד ברחבת הריקודים, זכותם המלאה להסתכל מהצד וליהנות ממשחק מוגן יותר.

אצל מי האחריות? ומה ניתן לעשות?

לפני מספר שנים אבא שלי נדרס ברחוב ליד מקום מגוריו והושאר שם פצוע (הוא ניצל ואחרי מספר חודשי שיקום אף חזר ללכת), חוויה זאת הכאיבה לכל בני משפחתי. לא כעסתי על עצם התאונה, זעמתי את הפקרתו של אבי פצוע ברחוב. עד היום לא ידוע מי פגע בו, והמשטרה פעלה מתוך חוסר אונים עמוק ומתבקש בטיפול בבעיה קשה זו של תאונות 'הפגע וברח'.  ברור שאם האדם הפוגע היה יודע שיש להתנהגות שלו עדים הוא לא היה נוהג כך.

המפגע האנונימי במרחבי האינטרנט פועל במציאות שונה מזה הפוגע בכביש ובורח, עדות פגיעתו נשמרת ומאוכסנת בזיכרון השרתים של הרשתות החברתיות, ואדוות פגיעתו ממשיכות להתקיים ולהסב נזק וכאב במרחב שאינו מוגבל בזמן, ועדות אלימותו תתקיים עד לאותו רגע שהוא יופסק 'ויורד משידור' על ידי המערכת של הרשת החברתית.

בעיני, האחריות במקרים של האלימות האנונימית באינטרנט מופקדת בידי הרשת החברתית המארחת. כלומר האחריות נמצאת אצל הנהלת הפייסבוק, היוטיוב, מנהלי אתרי הבלוגים - האחריות נמצאת אצל הבעלים של לוחות המודעות האינטרנטיים. הרשתות החברתיות הם גופים עתירי ממון, יש להם אחריות רבה על התכנים המופיעים שם. והם חייבים ליצר מנגנונים פשוטים ליצירת דיאלוג מהיר ונגיש עם קהל הצרכנים שהם מספקים לו שרות.

ההנהלות של הרשתות החברתיות ומנוע החיפוש של גוגל במתכוון לא מפרסמות באתר שלהם טלפונים של הלשכות המשפטיות שלהם,  ואני משער שבמודע הם לא מייצרות מערך תמיכה נגיש במקרים  של אלימות אנונימית , שכן אם היה מערך תמיכה שכזה היה בזה סוג של לקיחת אחריות של הנהלת האתר , שמציאות המשפטית של היום נוח לרשתות החברתיות לא לקחת על כך אחריות,  ומי שנפגע מכך הם אוכלוסיית הגולשים.  

יוצא שבמציאות הנוכחית, להוריד תכנים מהאינטרנט הינה פעולה מאוד מסובכת, המצריכה בקיאות אינטרנטית גבוהה וסבלנות ועקביות מצד הצד המותקף, אני כבר כחודשים  מנסה להוריד חומרים פוגעניים כלפי בחוסר הצלחה.

ליבי עם אנשים שעוברים פגיעות קשות משלי , הכעס שלי הוא על מציאות מכאיבה של העדר חקיקה המחייבת את החברות האינטרנטיות באחריות לשמירה על האזרחים הממשיים מפגיעה של האזרחים האנונימיים.

המציאות המשפטית של היום מאפשרת לאינטרנט להיות 'עמוד הקלון' החברתי והיא נותנות כוח לכל אדם להפוך לתליין אנונימי , וזו מציאות מאוד הרסנית ומסוכנת.

בחברה אינטרנטית בריאה, האדם הסובייקטיבי (שיש לו שם ממשי) החש עצמו נפגע מפגיעה אנונימית ברשתות החברתיות, חייב לדעת שמהרגע שהוא מתלונן, ישנו מנגנון פשוט מאוד מבחינה פרוצדוראלית, כמו לחיצת כפתור 'חרום' המפנה אותו ישירות למחלקה המשפטית של הרשת החברתית, מהרגע שאותו אדם מדווח על פגיעה אנונימית בו, האתר חייב לתת לו אינפורמציה על הצד המואשם בתקיפה באופן המתקרב למיידי.                    במידה והאתר אינו יכול לספק שם של דמות ממשית המסתתרת מאחורי הרשומה/תמונה/סרט זדונים, המקרה מוגדר כאלימות אנונימית, ואז מתקיימת חובה מוסרית וחוקית  למנהלי האתרים להתייחס קודם כל לישות המתלוננת בעלת השם הממשי מאשר לזו המגדירה עצמה באופן אנונימי, ולהסיר/להקפיא את החומרים במיידי.

במצבים של אלימות אנונימית חובתו של האתר המארח להסיר או להקפיא את התכנים הזדוניים במיידי  עד למצב של היווצרות של דיאלוג עם דמות ממשית הלוקחת אחריות של דבריה ופירסומיה. במידה ונוהל שכזה אינו מתרחש, והאתר המארח אינו מסיר את החומרים הפוגעניים לאחר שיודע בכך, האתר המארח  עובר למצב משפטי של שותף לדבר עברה, כלומר, שהאתר במודע משתף פעולה עם האלימות אנונימיות וצריך לחול עליו חוק המחייב אותו באחריות משפטית כלפי האדם הממשי הנפגע. יש חשיבות רבה שכל מדינה תייצר חוקים המחייבים את האתרים החברתיים לייצר מנגנוני שמירה ואכיפה מפני האלימות האנונימית.

 

לסיכום

הרצון לכתוב מאמר זה נבע כמעין תגובה טבעית לחווית חוסר האונים שחשתי בהתמודדות עם חוויה של התקפה מבלוגיסט אנונימי שהשתמש בי לצרכיו האישיים. אני חושב שמהרגע שבחרתי לפני כעשר שנים לפרסם מאמרים באינטרנט חשפתי את עצמי במודע לחוויה הטבעית של דברי המוצאים מהקשרם.  זכותו של הבלוגיסט לפרסם רשומות ביקורת עלי ועל תפיסותיי המקצועיות. הביקורת שלי, היא לא על הביקורת אלא על הצורה והמילים האלימות והמסיתות שהבלוגיסט האנונימי בוחר להשתמש בהם.

אך מאמר זה מנסה לגעת בדבר הרבה יותר עמוק מפגיעתי האישית, אני מנסה להציג תופעה רחבה יותר של האלימות האנונימית באינטרנט, דרך תאור מצב של תרבות אנושית חדשה יחסית, תרבות שבה אין הנהגה ודמויות השומרות על בני האדם מפני פגיעות בינאישיות הנעשות בחסות החשכה האנונימית.

חוסר האונים של הצד המותקף מאלימות אנונימית הוא עמוק, אין כתובת לחוויה שלו, והוא נותר עם חוויה רודפנית ואובססיבית שהוא לא יכול להסירה. החוויה שמישהו מטיח את עצמו בחוסר שליטה על מישהו אחר ללא אפשרות לייצר עימו דיאלוג הינה חוויה קשה וחסרת אונים, והיא מתרחשת במערכת הזוגית, במערכת הפוליטית וכמעט בכל מרחב שיש בו אנשים, והיא דפוס התנהגות אופייני לבני האדם  (אני מרחיב על תופעה זו במאמר על מעגל האלימות)

החוויה שהצד המותקף  נהפך לסוג של אובייקט שניתן להקיא עליו את כל העולם הפנימי ללא בקרה ותוך כדי מחיקת צרכיו, ועוד ממישהו זר ואנונימי, הינה מצד אחד חוויה כה אנושית ונפוצה להחריד, ובמובנים רבים  החפצתו של האחר הינה אחת הטרגדיות של המין האנושי ומקורות הסבל העמוק והבדידות של בני האדם, ומצד שני, תופעת האלימות האנונימית באמצעות שימוש לרעה ברשתות החברתיות מתקיימת ומתאפשרת בשל במצב פרוץ של העדר חקיקה, והעדר נהלי עבודה פשוטים לספק עזרה לבני האדם הנפגעים מאלימות אנונימית.

במציאות תקינה האחריות המשפטית חייבת להיות מוטלת על הרשתות החברתיות על היותם אכסניה המאפשרת פגיעה בזכויות בסיסיות של אזרחים בשמירה על שמם הטוב. השילוב בין השניים יוצר מציאות מסוכנת המאפשרת לגיטימציה של האלימות האנונימית וקבלתה כנורמה חברתית שיש להסתגל אליה במקום לטפל בה ולהציב לה גבול ברמה החקיקתית.