סוד הכנת תבשיל ה"טבחה" של אימא לאה – או הצורך הבסיסי בהכרה (recognition)
רב אחד דיבר עם אלוהים על גן עדן וגהנום, אמר אלוהים לרב "בוא ואראה לך איך נראה הגהנום" והוביל אותו לקבוצת אנשים מורעבים ונואשים, יושבים סביב שולחן עגול. במרכז השולחן ניצבה קדרה ענקית מלאה בתבשיל מעורר תיאבון חם ומהביל. אבל אף אחד לא אכל. כל אחד מהסועדים אחז בידו כף בעלת ידית ארוכה מאוד – ארוכה להגיע עד הקדרה, אך ארוכה מדי כדי להוביל את האוכל לפה. הרב ראה את הסבל אצל האנשים והרכין את ראשו בחמלה. עכשיו בוא אני אראה לך את גן עדן, אמר אלוהים, והוביל אותו לחדר אחר, זהה לראשון. אותו שולחן, אותו תבשיל, אותם ריחות, וגם אותן כפות עם ידית ארוכה במיוחד, אבל בחדר הזה הייתה שמחה גדולה. כולם נראו שבעים ומרוצים, בריאים וקורנים מנחת. הרב לא הבין והביט בתמיהה אל אלוהים 'אותו שולחן, אותם מאכלים, אותן כפות, אז איך זה ששם סובלים סבל בלתי נסבל, ואיך זה שפה כולם קורנים ומדושנים?' ענה לו אלוהים –'זה פשוט מאוד, אתה מבין, אנשים אלה למדו להאכיל איש את רעהו'. (ממבוסס על סיפור של הבעש"ט)
במאמר זה אנסה לבקר בשני החדרים הללו, אתאר מציאות שבה לא מספקים לילד הכרה על נוכחותו, ומשאירים את הילד עם 'רעב' רגשי שילווה אותו כל חייו. אספר זאת דרך סיפור ילדותה של אימי כבת הגדלה במשפחה מסורתית פטריאכלית בלוב ובארץ, ילדות שלא סיפקו בה הכרה לקיומה.
אחד התפקידים המרכזיים של 'המבוגר האחראי' כלפי הילד הוא פשוט לראות אותו, היינו להכיר בייחודיותו ברמה היומיומית של היחסים. ההורה נדרש אפוא להעצים את מה שיש בילד ולהימנע מלתת משקל למה שאין בילד, או למה שעדיין לא נולד מתוכו.
כמה כאב וסבל נגרמים לילדים ולמבוגרים שחווית הכרה שכזו אינה מתקיימת.
אימי נולדה בלוב, היא לא בדיוק טריפוליטאית, כי היא לא נולדה בטריפולי, אלא בכפר קטן, זליתן שמו, המוקף במדבר הלובי, לכן היא זליתנאית וכך גם היא מגדירה את עצמה. הקהילה היהודית בזליתן הייתה השלישית בגודלה בלוב. אך מכיוון שקהילה זו קטנה יחסית ופחות ידועה, היא הסתירה את עצמה כתת קבוצה בקרב העדה הטריפוליטאית. זליתן היא אם כן קהילה שלא קיבלה הכרה.
אימי נולדה כבת זקונים למשפחה בת 8 נפשות. קשה לתאר איך היה זה להיות בת בשנות ה- 40 של המאה הקודמת בלוב המוסלמית. גם בת, ועוד בת זקונים. בנוסף לכל הצרות אימי נולדה עם עור כהה יחסית, לעומת שאר אחיה ואחיותיה. הצבע הקנה לה את המעמד הנמוך ביותר במשפחה, משום שלבן נחשב בזליתן לסמל של יופי, הצלחה ושגשוג. בקיצור לאימי לא היה הרבה סיכוי במשפחה שלה. שונותה ונבדלותה של אימי יצרו לה ילדות נטולת קבלה והכרה מצד משפחתה. בדומה לילדים נבונים רבים, כדי להתארגן ולשרוד באווירה משפחתית שכזו, גילתה ופיתחה אימי כישורים ייחודיים, שמעולם לא קיבלו הכרה והתייחסות ממשפחתה.
בשנת 1951, עלתה אימי לארץ , ילדה בת 10. ישר למעברות האוהלים בזרנוגה שברחובות (היום שכונת קרית משה). את הלימודים תמיד אהבה, גם בזליתן, וגם בארץ. שם היא מצאה שקט ושם יכלה לנוח מעבודות הבית האינסופיות. אבל אולי בעיקר, שבבית הספר היא מצאה את מה שהיה לה כה חסר בביתה שלה – מחנכים ומורים, סמכויות חדשות בחייה שסיפקו לילדה ולנערה הכרה ביכולתה. דווקא שם, ראו אותה והכירו בייחודיותה. אימי הוקפצה מכיתה ו' לכיתה ח' ואף זכתה בפרסי הצטיינות רבים. הוריה אפילו לא ידעו על כך. אין בי ספק שחוויות מיטיבות אלו, איזנו וסייעו לאימי לשרוד ולהתארגן במציאות חיים מורכבת.
כשהיינו ילדים, כתחליף לערוץ הטלביזיה היחידי שהיה - היינו יושבים אחיי ואני סביב שולחן ארוחת הערב וגומעים את סיפורי ילדותה של אמנו בלוב. שומעים איך משפחתה הייתה נפגשת כל יום דרך הארוחות המשפחתיות. שומעים איך אביה היה יושב עם בניו על מחצלת אחת ואיך היא ואחותה היו יושבות על מחצלת אחרת, סבתי, נטורה, ששמה הוסב, בחוסר הכרה של הממסד בארץ - לאסתר, הייתה מגישה לכולם את האוכל: טבחות, קוסקוס, מפרום , עופות, מסלכה, ט'רשי, עסידה ועוד. סבתי מעולם לא התיישבה לאכול עם משפחתה רק הגישה.
אימי סיפרה איך אימה הייתה מכינה כל יום סיר טבחה לכל המשפחה ומגישה אותו בחוקיות עתיקה. איך הייתה מוציאה מהסיר את חלקי העוף ובוחרת בתנועות מתורגלות, את החלק הטוב ביותר לאב המשפחה (שוק וכרעיים), ואחריו היו מקבלים הבנים גם הם שוק וכרעיים. מהבכור לבן הצעיר. לבנות נשארו קצות איבריה הלא נחשבים של תרנגולת זליתנאית גרומת בשר. בימים טובים היו מקבלות הבנות את הכנפיים, ובימים פחות טובים, קיבלו את צוואר התרנגולות, או את זנב התרנגולת, אותו היו חוצים לשתיים. עד היום אימי בוחרת לאכול את החלקים 'הלא טובים' בעוף, כמו מותחת חוט שני של המשכיות מזליתן הרחוקה להיום. גם אימי, בדומה לאימה, מעולם לא ישבה לאכול איתנו. היא המשיכה לקיים את תפקיד המגישה אותו ירשה מאימה, ובכך שמרה באופן לא מודע על מסורת בית הוריה. אך היא נמנעה מלמיין את חלקי העוף ולחלקם לפי סדר חשיבות כלשהו של גיל ומיגדר עבור חברי המשפחה, למעט היא עצמה כמובן.
אהובות עלי במיוחד היו ה"טבחות" שלה. משמעות המילה טבחה בערבית – היא תבשיל, כך שהיו מספר סוגים של טבחות בבית. כל יום והטבחה המיוחדת לו. טבחה עם עוף, טבחה בסלק , טבחה עם קציצות, טבחת בקר וטבחה עם במיה.
כילד תמיד אהבתי להיות לידה בשעה שבישלה. אהבתי את הריחות. אהבתי לחזור מבית הספר הביתה רעב כדי להתענג יותר על תבשליה. לא ידעתי להגדיר זאת כילד, אך בדיעבד , מצאתי את תבשיליה כמנחמים, מרגיעים ומפייסים. אמי, שמעולם לא חובקה, גם לא הייתה מחבקת גדולה, אבל היא נגעה וחיבקה אותנו ילדיה גם דרך תבשליה.
אחרי שחרורי מהצבא, כרבים אחרים, יצאתי לטקס עצמאות משלי ונסעתי עם תרמיל לארצות הניכר. אחרי מסע של חודשיים - רגש עז של געגוע הביתה הציף אותי. אחרי כל שיחת טלפון שבועית עם אימי חשתי בגעגוע לחיבוקה הקולינארי של אימי. התחננתי בטלפון למתכונים. אימי סירבה. אחרי מאמצים ושכנועים ועוד מספר שבועות וחודשים חלפו, היא התרצתה. אך מכוון שרצתה בחזרתי , הסכימה לגלות לי רק את סוד הכנת השקשוקה .
מאז חלפו שנים, את אהבתי לבישול המשכתי לטפח. בשנים הראשונות שלי כטבח חובב בישלתי אוכל אסיאתי, בהשפעת מסעותיי למזרח הרחוק. אך מגיל שלושים, אחרי שהפכתי לאיש משפחה בעצמי, חזרתי לביתי הקולינרי שלי. ניצלתי מפגשים רבים עם אימי כדי לפצח עוד סוד של הבישול הזליתנאי, במיוחד את סוד הכנת הטבחה.
אז איך מכינים טבחה בעוף (מתכון בשפתה של אימי) :
מקלפים 4-5 תפוחי אדמה, חותכים לקוביות בינוניות, שופכים עליהם כמה כפות של מלח גס ומעמידים על מסננת, בנתיים, מקלפים וחותכים לקוביות בינוניות 5-8 בצלים, ומטגנים עם כמות נדיבה של שמן , כמה שיותר מטגנים, ככה יצא יותר טעים.
לוקחים כמה שיותר עגבניות בשלות (רצוי אלו שנמצאים בארגזים התחתונים של הירקן, שגם "עולים חצי-מחיר"), נגיד שמונה עגבניות , חותכים אותם גס ומוסיפים לבצל , אפשר לחתוך 1-2 גמבות בשלות ולהוסיף, ואז מוסיפים כמות נדיבה של 3-4 כפות גדושות של רסק עגבניות ב28% ברינקס ריכוז (3-4 כפות גדושות), לא להתפתות ולשים את הרסקים בעלי אריזות הפלסטיק, רק רסק העגבניות שבשימורים. "הכי זול והכי טעים". מוסיפים את חלקי העוף, מוסיפים לא הרבה מים (אולי כוס - כוס וחצי). חשוב מאוד להוסיף סוכר, תכפילו בשתיים את מה שהייתם חושבים לשים ואולי תתקרבו למידה הרצויה. להוסיף 1-2 כפות של פפריקה מתוקה, אפשר גם כפית של כמון, חצי ראש שום חתוך גס, 5 גזרים חתוכים לחצי ונתח יפה של קלבסה (דלעת) חתוך לקוביות.
בזמן שהכול מתבשל מסננים ושוטפים את תפו"א במסננת שהושרו במלח בישול קודם לכן, ומוסיפים לתבשיל , מבשלים מכוסה על אש קטנה בינונית עד שהרוטב נראה אדום וסמיך ,משהו כמו שעה ועוד רבע שעה בערך עם סיר פתוח לייבוש נוסף, מצננים באופן משמעותי ואז מגישים חמים עם קוסקוס, אורז.
במשך שנים התאמנתי בחיפוש אחר הטעם המיוחד של הטבחה של אימי, ואף התקדמתי בעניין. אמא שלי לא ממש הבינה את התחביב הנשי של בנה, אבל כשהבינה שזה לא עובר לילד, שמחה לשתף איתו כדרכה פעולה.
כשהייתי ילד ואחר כך כנער וגם כגבר בתחילת דרכו , תמיד חיפשתי לקבל הכרה מהורי על מי שאני,כמו הצורך בהכרה של אימי עבר מדור לדור. בשונה מאימי, הייתי תלמיד גרוע במיוחד ברור שלאף כיתה לא הוקפצתי. אני זוכר איך בבית הספר היסודי, בסוף כל שנה, הייתי מסתכל בחרדה על תעודת המעבר, קורא בחשש את החלטותיה של הוועדה הפדגוגית, האם יסכימו להעביר אותי כיתה או לא? . את תעודת הציונים מצאתי תמיד כמעליבה ולפעמים אף ויתרתי על פתיחתה. כבר מכיתה א, סיווגו אותי המורות כ"בינוני", בהמשך כ"לא מתאים". איכות כתב ידי לעתים הושמה ללעג לעיני כל הכיתה. ציונים מספריים על עבודות ומבחנים הכתיבו והגדירו ברודנות עבורי את ההוויה שלי. עם השנים כתלמיד כמו נצרבה בי תחושת הכישלון, והערכה העצמית שלי בתחומי היצירה וההבעה נסדקה.
אני זוכר איך פעם כשהייתי בגיל תשע קיבלתי לראשונה ציון טוב מאוד על עבודה שהגשתי. אני זוכר איך חזרתי הביתה גאה, איך הצגתי את העבודה לראווה. כמה הייתי צמא להכרה של הורי על מעשה ידי, על יצירתי הראשונית.
אני מוקיר תודה לאימי, שבאה איתי פעמיים בכל שנה, לימי ההורים מכיתה א ועד יב', רק כדי לשמוע מילים שוללות על הבן הלא מוצלח שלה. למזלי, מילים אלו לא הצליחו לפצוע אותי באופן שאינו ניתן לתיקון, אני מייחס זאת להכרה שקיבלתי מאימי. אני זוכר שאימי לא התרגשה, למרות שאני בטוח שדברי המורים לא נעמו לאוזניה. היא לא התלהמה אף פעם. היא רק אמרה לי שהיא יודעת מי אני ושכדאי שאשתדל יותר. היא אף פעם לא בגדה בנאמנותה כלפי, מול הממסד.
נחזור לסיפור תבשיל הטבחה. לפני כמה שבועות כהרגלי בישלתי למשפחתי סיר טבחה. הרגשתי שהפעם משהו אחר מתרחש במהלך הבישול. הגוף שלי היה רפוי, מצב רוחי היה מרומם , ידיי נעו בביטחון והכול עבד במדויק. הרגשתי שהטבחה שבסיר מחייכת אלי. ידעתי שעוד כמה שעות אימי באה לביקור לפגוש אותי ובעיקר את נכדיה. כשנכנסה, סימנתי לה באצבע יחסית בטוחה בעצמה, לכיוון הסיר. אימי קרבה לסיר שעל הגז, פתחה, טעמה עם מזלג והרכינה ראשה בשקט. נתנה לטעם לשהות בפה ואז אמרה מהנהנת: "לא רעה הטבחה שלך, באמת לא רעה".
שמחתי מאוד, פעם ראשונה שקיבלתי הכרה על תבשילי. תמיד הייתי "על- יד". חלפו מספר דקות, ומצאתי את עצמי מחכה הפעם שזוגתי תשוב הביתה כדי לספר לה על המעמד, כמו אותו ילד בן התשע שהייתי ,החוזר הביתה מבית הספר אוחז את יצירתו בידיו ומצפה להכרה.
לסיכום,
ניסיתי לתאר משהו מחווית היעדר ההכרה בבית אימי ועל האופן שחוויה זו השפיעה ועיצבה את אימי.
מכיוון אחר, שאלו פעם שחקן כדורגל ישראלי מפורסם, איך הוא מסביר את הצלחתו, שחקן הכדורגל ענה-'הכול בזכות אבי, הוא מעולם לא האמין בי. הוא תמיד היה יורד עלי ומזלזל בכישרוני. אני זוכר איך כילד הייתי מתאמן שעות , ויתרתי על חברים, על לימודים על הכול, כל מה שרציתי זה להוכיח לאבי שהוא טועה, להראות לו שאני יצליח.'
המציאות המתסכלת של הכדורגלן נהפכה לסוג של מוטיבציה , במקרה של הכדורגלן בתחום הכדורגל זה הצליח, זה נהפך אצלו לסוג של מוטיבציה, של חובת הוכחה, לרבים אחרים העדר פעולת ההכרה מהוריהם עלולה להפוך לחוויה אלימה והרסנית.
כאשר ילד נופל נפילה כואבת בגן המשחקים השכונתי , עיניו כמו יחפשו אחר דמות המבוגר עליה הוא נסמך, ורק כאשר הוא פוגש דמות זו הילד יחל לבכות, להבין ולקבל דרך המבוגר את אשר התרחש. כאשר המבוגר אומר לילד 'לא קרה לך כלום, למה אתה בוכה!' , המבוגר פוגע בצורך הבסיסי של הילד בהכרה בחוויותיו וברגשותיו. דבר שעלול להוביל לתהליך שבו הילד מתנכר לעצמו, ומאבד את היכולת להאמין ולסמוך על עצמו ועל הזולת.
ג'סיקה בנג'מין בספרה 'כבלי האהבה' מלמדת משהו חשוב ואוניברסלי לגבי הצורך בהכרה.
מצד אחד אנחנו , בני האדם, שואפים להיות עצמאיים, בלתי תלויים, אך מצד שני עצמאותנו הייחודית תמיד תהייה תלויה במישהו אחר שיכיר בה, כך שלעולם לא נוכל להיות באמת עצמאיים. למרבית האירוניה, גם בעולם טכנולוגי קר ומנוכר, אנחנו עדיין משועבדים להכרה של הזולת בנו, על כן תמיד נזדקק ליחסי גומלין עם האחר, אני מוצא במחשבה זו משהו מנחם.
