• תמיר אשמן

שירת גברים בכלא חרמון


פוסט אחרון בטרילוגיית המופעים בשירות בתי הסוהר- והפעם מופע בכלא חרמון.

הפעם הרחקנו לכת, נסענו לצפון , עד לצומת צלמון - כלא חרמון, הכלא הטיפולי שיקומי המושקע ביותר בארץ (ואולי גם בעולם) לפגוש שוב אסירי עולם. זה מדהים בעיני לאיזה מקומות המופע של שירת גברים לוקח אותנו. כלא חרמון נבנה מתוך תפיסה מהפכנית שרוב ההשקעה באסיר צריכה להתמקד בטיפול ובחינוך. הכלא נבנה מתוך תפיסה ארכיטקטונית ייחודית, מרחבים פתוחים בנייה נמוכה, כל אגף נבנה מתוך ראיית הצרכים של הייחודיות של כל אגף. הכלא מורכב מכמה אגפים. אגף לגמילה מסמים, אגף לטיפול בעברייני אלימות במשפחה, אגף לעברייני מין, אגף נ"ס- לנקיים מסמים, אגף לאלימות רחוב. כ1000 אסירים יושבים שם, מערך ענקי של עובדים סוציאלים, וקציני חינוך מספקים לאסירים שפע של קבוצות, סדנאות, לימודים. זה בהחלט 'הרולס רויס' של מתקני הכליאה בארץ.

אנחנו נכנסים, מדשאות ירוקות נפתחות לפנינו, כמעט תחושה של צימר בצפון (אולי אני קצת מגזים), נועה בן נעים, ראש התחום לעבודה הסוציאלית בחרמון, לוקחת אותנו לסיור במקום "לכל אגף יש את האווירה הייחודית שלו" ומכניסה אותנו לאגף המכורים, האסירים מקבלים אותנו בנימוס, נראים כמתורגלים בביקורים מסוג זה, שני אסירים משחקים פינג-פונג, הילד שבי רוצה להגיד 'אני נגד המנצח' אבל אני מתאפק. על הקירות כתובה 'תפילת השלווה' וגישת 12 הצעדים נמצאת על הקירות. ממשיכים לאגף 'בית התקווה' – אגף שהוקם לטיפול באלימות במשפחה. תחום ההתמחות שלי בעשרים השנים האחרונות. "לא תמצאו אלימות בכלא חרמון" נועה ממשיכה, התפיסה פה שונה לחלוטין, הדגש פה על קהילתיות, והיכולת של האסירים לשתף פעולה ולתמוך זה בזה" מורגש שנועה מדברת מתוך שליחות ואמונה עמוקה בדרך. היא מלאת השראה והסיור שהיא עושה לנו מרגש וכואב.

ושם 'בבית התקווה' אני מוצא באחד הקירות בענק את המודל שפיתחתי - בעשרות השנים שאני מטפל בגברים אספתי ויצרתי שפה ומודל טיפולי לו קראתי בשם - 'ממעגל האלימות למעגל האמון והקרבה' מודל שנכנס כחלק אינטגרלי לגופים המטפלים באלימות במשפחה. אבל לראות אותו כך פרוס על הקיר, ריגש אותי מאוד. (ראו צילום). המחשבה שהאסירים נחשפים לשפה שלי מעניקה לי משמעות עמוקה.

המודל לויסות רגשי שפיתחתי על קיר האגף 'בית התקווה'

ומשם נכנסנו לאגף עברייני המין, לא פשוט היה לנו להיכנס לאגף זה, שם הקירות כבר יותר ריקים, ויש שם תחושה אחרת, שקשה לתת לה מילים. הרגשתי תחושת בושה שם באגף , העיניים שלי ושלהם מהססות אם הם מסוגלות בכלל להיפגש. ממשיכים בסיור, מגיעים לאזור חדרי הבידוד, האשליה שאנחנו נמצאים בפנימיית ילדים, מופרת כשנשמעת זעקה של אסיר מבעד לקירות "עוס"ית! תוציאי אותי מכאן!! אני צריך תרופות!, עוסית!!! אני צריך אותך!!!" נכנסים לאולם כ70 אסירי עולם נמצאים כבר באולם, ושוב אותה אווירה קשוחה, מודחקת ממלאת את האולם. המופע יוצא לדרך. האסירים נראים בהתחלה בהלם ומסויגים. אבל אני כבר מתורגל, אף אחד לא שר. אבל אני יותר מתמיד מתעקש להיות איתם בקשר, להתעקש על קשר עיין.

"הנפש כדי לפגוש את עצמה זקוקה לנפש אחרת" לימד אותי אפלטון. אני תלוי בהם. אם לא אראה עדות מהם שהמופע נוגע בהם, אחלש יחד איתם, אאבד ביטחון ואסוג. ככה זה בחיים.

אנחנו כל הזמן ביחסי גומלין, רקמה אנושית אחת חייה ופועמת.

והעיניים שלנו נפגשות בשתיקה שיש בה סולידריות עמוקה. האמפתיה והחמלה שאני חש שם באולם היא כה עמוקה שמילים יתקשו לתארה, היא הרגש היחידי שמאפשר לי לנשום שם. החמלה לרגע לא באה להצדיק את התנהגותם הפוצעת והרצחנית, אך היא יכולה להחזיק את הכאב העמוק שאנשים אלו גרמו לעשרות משפחות, והיא יכולה גם במקביל להכיר בכאב ובטראומה של אותם גברים שפצעו.

המופע מסתיים, השלב השני נפתח – שיחה קבוצתית עם האסירים. אני לוקח כסא ומתיישב, הייתם צרכים להיות איתי שם ולשמוע אותם – קצת ציטוטים – " לראשונה הבנתי איך הגבריות בגדה בי בילדות" ואחר יוסיף, "אני בסערת רגשות , ראיתי את אבא שלי משתמש בסמים..קשה לי" ואסיר אחר יגיד - "ינקתי את הפטריארכליות בבית, בשכונה, והתחברתי אליה והבאתי אותה לאנשים שאני הכי אוהב..נזכרתי במופע עד כמה הייתי צמא לחיבוק ואהבה מאבי. הוא אף פעם לא חיבק אותי, חודשיים לפני מותו, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, הייתי חודשיים בעננים, אני כל כך שמח שהספקתי לחבק אותו לפני שנפטר." אסיר אחר יסתכל לתוך עיני - "איך שאני משתחרר אני הולך לחפש אותך, איפה אתה גר?" קבוצת אסירים מתחילה לצחוק מאחוריו, יש חוסר שקט בקהל, האסיר לא מבין, אני אומר לו בחיוך " אני מתל אביב, אבל ת'יודע, פה בכלא זה יכול להישמע לא כל כך טוב" האסיר מבין וצוחק. מפקדת כלא חרמון – לבנה לוי שי, אישה עוצמתית ומלאת השראה, מסכמת במילים חזקות ומרגשות.

המפגש מסתיים, אסירים באים להגיד שלום, ללחוץ יד להתחבק להגיד מילים שלא העזו להגיד שם לפני כולם- "הכי נגע בי מה שסיפרת על הצבא, אני הייתי ביחידת המסתערבים, ומאז לא התאוששתי, אני מדבר איתך עכשיו וכל הזמן אני צריך לבדוק אם משהו הולך להתקיף אותי מאחור, ככה אני מאז, אני הלום קרב, אני יושב פה על אונס קבוצתי, שתבין!" עיניו מתמלאות בדמעות, הבטן שלי משתוללת.

זיו ואני משתחררים מהכלא, סיימנו תהליך של שלושה מופעים בכלא השרון, מעשיהו, וחרמון, פגשתנו כ 200 גברים שפצעו, רצחו או אנסו. מה הם מספרים עלינו הגברים בארץ? מה יעזור לנו כחברה להתעורר ולשנות את היחס שלנו כלפי הבנים?

האם כחברה נעז להבין שהגבריות המילטנטית הקשוחה, הלא מרגישה, הגאוותנות, זו שאינה מסוגלת לסגת לאחור, לחשב מסלול מחדש, הלומדת במקום לחפש אשמים לקחת אחריות.

כל יום שבו אנחנו שומעים חדשות או קוראים עיתונים אנחנו פוגשים את אותה גבריות, מחפיצה ומוחפצת, פצועה ופוצעת. גבריות הבורחת מכאב, האילמת מלמצוא מילים מתקשרות. החוששת להשעין ראש ולהיכנע אפילו לרגע.

כמה מרגש עבורי לפגוש בכל יום גברים המבקשים להתעורר, לנשום, להרגיש, לדבר!!!

תודה לכל העובדות הסוציאליות בשירות בתי הסוהר העובדות והעובדים ימים ולילות כדי לייצר מציאות אחרת לאותם גברים-אסירים. תודה לפנינה כץ מהשב"ס היוצאת לפנסיה. שהכניסה אותי לשב"ס ובמשך כמעט שבע שנים איפשרה לי להדריך את קבוצת ראשי התחום המדהימות והמדהימים של העבודה הסוציאלית מכל בתי הכלא בארץ. ותודה למאיה קזז המעולה!!! מנהלת מחלקת שיקום בשירות בתי הסוהר שהכניסה אותנו לאגפי השיקום.

גאה להיות עובד סוציאלי.

#גברים #אלימות #ויסותרגשי #שירתגברים