"ואהבת לרעך כמוך" או בגרסה המציאותית יותר – "והתנכרת לאשתך כמוך"
או למה כל קשה לגברים לבטא את אהבתם לבנות זוגם?
אנחנו, גברים ונשים, יכולים לאהוב את האחר עד לגבולות האהבה העצמית שלנו, את זה גילה רבי עקיבא ממזמן. אם כן למה גברים רבים מתקשים לאהוב את עצמם? ושאלה נוספת, האם נשים יקבלו ויאהבו גבר המשוחרר מתפקידיו המגדרים-מסורתיים? למה לנשים רבות יש קושי לגלות אמפטיה ביחס לפגיעותו של הגבר אתו הן חולקות את חייהן?
זה פותח אותנו למשהו אפילו יותר עמוק, למה גברים מתקשים לבקש תמיכה? עזרה? למה אנחנו הגברים לא מצליחים לבטא את הצרכים האמתיים שלנו במערכת הזוגית? למה אנחנו זקוקים למחלות פיזיות כדי להעז להישען בחוסר אונים על בת הזוג? למה יש מספר ארגוני תמיכה משמעותיים לנשים (נעמ"ת , ויצ"ו) ולגברים אין אף גוף חברתי תומך?
השורשים של הניכור הגברי, נעוצים, בנאלי ככל שישמע, בילדות שלנו, בתהליך החברתי שהבנים שעוברים בתהליך הפיכתם לנערים ולגברים נורמטיבים ברמה החברתית. ביחס שמקבלים הבנים שלנו מהדמויות האחראיות על גידולם. גברים רבים מספרים על זיכרונות ילדות מכוננים שהחלו את תהליך הניכור וההגליה מעולמם הפנימי. הם מספרים על משפטים שזכורים להם מהילדות שנאמרו להם על ידי הוריהם כגון: "מה אתה מילל אתה מתנהג כמו בת", " אתה היסטרי כמו נקבה", "אתה בוכה כמו תינוקת".
אנחנו מכירים את זה, אבל האם אי פעם עצרנו כחברה ושאלנו את עצמנו איך זה באמת משפיע על ילד בן 3-4 שעדיין מעז להראות הזדקקות ותלות בריאה לאחד מהוריו, ובאיזה מידיות אינסטינקטיבית, ההורים, בדרך כלל האבות, יתקפו את צורכי התלות והפגיעות אצל בנים רבים.
כדי להבין את הפסיכולוגיה הבסיסית של הגבר, אובדן הקשר של גברים לחלקים הפגיעים שבתוכם צריכה להיות נקודת ההתחלה של ההבנה בין המינים. נשים צריכות להבין ולהכיר ב 'נכבה' האישית שבן זוגם עבר בגילאים מוקדמים מהאנשים הקרובים לו, כדי להיות בן נורמטיבי בחברה שבה הוא חי. הבן נולד לתוך המציאות החברתית, כישות מאמינה ונאיבית ביחס לחיים ובני האדם. הבן מאמין באופן טבעי שהוריו ראויים לאמונו, נמצאים שם עבורו מתוך נאמנות עמוקה לצרכיו הפיזיים והרגשיים. נקודת מבט נאיבית זו הולכת להתרסק מול רגעים רבים שבהם הילד יבטא תלות והזדקקות בהוריו לצורך ויסותו הרגשי. תהליכים אלו יוצרים רגעים טראומטיים שבהן ההורים כמו מקריבים ועוקדים את בנם על מזבח הנורמטיביות המגדרית. אין זה מקרי בעיני שבנים סובלים מבעיות של קשב וריכוז בעשרות אחוזים יותר מבנות – כלומר, האם אנחנו מוכנים כחברה לקחת על כך אחריות ולשאול את עצמנו האם אנחנו באמת קשובים ומרוכזים בצרכים הרגשים של הבנים שלנו. במשפחות מסורתיות מג'דרית, הבנים אינם לומדים לווסת את עצמם בכלים בינאישיים בריאים, כמו שיתוף בקושי, בקשה לחיבוק ותמיכה, בכי, והקשבה אמפאטית. אנחנו משאירים להם את הזכות המפוקפקת לצעוק, לזעום, להאשים, להטיח, להיות ציניים, מרירים, להרגיש עליונים/נחותים.
ויטגנשטין כתב – "גבולות השפה שלי קובעים את גבולות העולם שלי". השפה היא זו שמבטאת את המציאות החברתית ומנחילה אותה. מהבנים שלנו נגזל רפרטואר שלם של מילים, בעיקר מילים המתארות את המערכת הרגשית והפגיעות האנושית. לבנים אסור לומר 'אני מפחד, אני מתגעגע, אני חסר אונים, אני עצוב, אני זקוק ועוד..'. לעתים קרובות בהרצאות שאני מעביר, אני מבקש מהגברים המעטים שבקהל, לשתף במילים שהם בוחרים להשתמש בהם ביום-יום כשהאישה שואלת אותם "מה שלומם?" או שאלה יותר מאתגרת גברים "איך אתה מרגיש?" בדרך כלל יורדת שתיקה של 30 שניות מביכות באולם, ואז נשים מתחילות לעזור באוצר המילים הרגשיות שלהן, הרפרטואר הרגשי של הגברים מצטמצם ל5-6 מילים רגשיות לא כולל התשובות הנפוצות " אני עייף.." או בגרסה המורחבת "עזבי אותי בשקט, אני עייף" או " מה את חופרת לי עכשיו?!" או פשוט איפפ.. ארוך ומתנשף. וכשגברים נאלצים לדבר רגשית הם ישתמשו ברגשות מאוד בסיסיים (כעס, זעם, משיכה, דחיה)
כאשר אדם לא יודע לדבר את עולמו הפנימי באמצעות השפה, עולמו הפנימי ידבר דרך הגוף. כאשר אדם לא יודע איך לתקשר החוצה את פגיעותו, הוא יבטא אותה דרך התנהגותו. בשל העדר שימוש בשפה, לא נוצרים ניואנסים, ויש נטייה להתבוננות יותר קונקרטית על המציאות, כפי שגבר סיפר לי פעם - "אשתי אמרה לי שהיא לאחרונה רואה רק חושך בעיניים.. אז קמתי והדלקתי לה את האור בחדר".
