על התלות הגברית והגלייתה מהשיח הנורמטיבי
למעשה ברמה החברתית נאסר על הגבר להיתמך, חל עליו איסור נסתר לבטא ולשתף בפגיעותו, דיכאונו ופחדיו - אילו כלים יוותרו בעבורו כדי לשחרר את המתח הנפשי הנאגר בתוכו?
ההכרה בצורך של הגבר לבקש ולקבל עזרה ותמיכה, הינה 'טכנולוגיה' מאוד מסובכת מבחינתו, זה מצריך מהגבר להיות קשוב ומודע לצרכיו הרגשיים, לדעת לתת להם שמות והגדרות,ולא פחות מורכב, להסתכן במתן אמון בבת הזוג ,ולשתף אותה בפגיעותו. איכויות אלו מתויגת בתרבות ובחברה כמיומנות נשית. יש פער רחב מאוד בין מקורות התמיכה של האישה לבין מקורות התמיכה של הגבר. בדרך כלל הגבר מכחיש את צרכי התלות שלו, והוא לרוב תלוי רק בזוגתו כמקור תמיכה זמין עבורו, בעוד שלנשים יש לרוב מקורות תמיכה מגוונים. אך מכוון שהגבר למד להתבייש בצרכיו התלותיים, הוא לכוד במצב פרדוקסאלי קשה להתרה. הוא תלוי באישה אך מתנכר בו זמנית לצורך שלו להישען עליה. הוא צריך לתת אמון ולשחרר שליטה במקום שאין לו אמון בו מלכתחילה.
חשוב להיזכר ולדעת, שפעולת השיתוף הינה פעולה טבעית לבן בדיוק כמו לבת, אך בתהליכי השיתוף של הבנים את הוריהם, בנים רבים חוו כשלים אמפאטיים שניפצו את האמונה הנאיבית שהם יחובקו, שהוריהם יחמלו עליהם, שהם ירגישו שעולמם הפנימי מובן להם ושהם שפויים בזה שהם נפגעו. וכך הם מתרחקים ומתנכרים מהמשאלה שיכירו בכך שכואב להם, שלבכי שלהם יש מקום וערך, שמותר להם להישבר, לטעות, לפחד, לאהוב. מהר מאוד הבנים שלנו מתאמנים בדיבור לאקוני, יאמצו את פני הפוקר, ויפנימו את השפה המלגלגת והצינית ביחס לרגעים רגשיים המתרחשים בחייהם. הבנים מובלים חברתית לעבר רודנות השליטה ותחושת הצדק, ובכך הם לומדים לייצר ויכוחים במקום שיחות, מספרים סיפורים ובדיחות (מונלוגיים), נותנים עצות, ומבצעים פעולות.
אם נכניס לסיפור החברתי גם את השדר החברתי הנשלח לנשים להיות כנועות, מרצות, פאסיביות, טובות וצייתניות ביחס לגבר, נקבל עסקת יחסים מאוד נפיצה ומורכבת להתרה.
הקושי החברתי של נשים רבות לכעוס החוצה ולבטא את צרכיהן, הבחירה להיות נחמדה ומנומסת, והקושי העמוק להציב גבולות כשהן מרגישות שהן אינן נראות או נספרות ביחסים, מחמירות את הדינאמיקה האלימה ביחסים.
(הרחבתי על כך במאמר – 'התוקפנות שבקורבנות' (אשמן, 2010)
