על דיכאון זכרי סמוי וחרדה זכרית סמויה
טרנס ריל בספרו ' אני לא רוצה לדבר על זה' מתייחס להתנהגות התוקפנית של גברים ביחס לנשים כהחצנה של הדיכאון הפנימי של הגבר, אותו הוא הגדיר כדיכאון סמוי. לטענתו של ריל "קיימת קנוניה איומה בחברה שלנו:העלמה תרבותית של הדיכאון הגברי. גברים אינם אמורים להיות פגיעים, כאב הוא דבר מה שעלינו להתגבר עליו, בכל זאת אני סבור שהכאב הנסתר הזה הוא היסוד לקשיים רבים בחיי גברים" (ע"מ 17).
בתרבות המגדרית המסורתית, מצבי הדיכאון והחרדה מיוחסים כמצבים של נשים, ולכן לגברים, הדיכאון והחרדה הם מצבים נפשיים דחויים ולא לגיטימיים. הגבר נמנע מלחשוף את הרגעים שבהם הוא נרעד, פגיע, אבוד, חסר אונים, ועם השנים הוא מסתיר זאת מעצמו (הכחשה). העולם הפנימי של הגבר הנורמטיבי מודחק לתוכו, ופעולת דחיקה זו דורשת 'תקציב ביטחון מופרז' המושקע בחומות ובהגנות נוקשות, בחדרים ממוגנים, שכל מטרתם לסייע לגבר להגן על פגיעותו. הסתרתה של הפגיעות תתבטא דרך שפת גוף סגורה, שילובי ידיים נוקשים, דיבור מונוטוני, הקשבה משימתית המחפשת בעיות והבניית הפתרון בשלושה סעיפים, בווכחנות אידיאולוגית, בחשדנות אינסופית ובעיקר ריסון הגוף והשליטה עליו. אני מוצא שלא רק הדיכאון של גברים הינו סמוי – גם את החרדה הגברית ניתן להגדיר כחרדה סמויה, מכיוון שהגברים אינם נותנים תוקף לחוויית הדיכאון או למצבי חרדה המתקיימים בתוכם. לרבים אין את הרשות (החברתית) להכיר בתחושות אלו ולתת להם ביטוי מילולי. מעטים הם הגברים שיגידו לזוגתם ' אני בחרדה כבר כמה ימים, אני לא נרדם בלילות אני ממש מפחד', או ' אני בדיכאון, אני לא מוצא טעם בכלום, הכול נראה חיוור וחסר משמעות', או 'היה לי יום קשה בעבודה, כל מה שאני צריך ממך זה חיבוק'. ישות גברית בריאה זו, לא יכולה להיות באינטגרציה עם הצורך החברתי הקדום של נשים להישען על הגבר כמעניק חסות וביטחון. כך שלעתים קרובות במהלך התהליך הטיפולי, אנחנו פוגשים גברים המנסים לבחון מחדש בחיים הזוגיים את האפשרות לתקשר את הפגיעות באופן מילולי מאמין ונשען, ולעתים קרובות הם נתקלים בדחייה וזלזול מצד נשותיהם. בדינאמיקה זוגית מסורתית, חוסר היכולת של הגבר ליצור דיאלוג אינטימי עם צרכיו הרגשיים, מוביל אותו להרחיק את הכאב לזוגתו ואז בתהליך שלרוב אינו מודע, הגבר כמו משתחרר לרגע מסבלו שלו ומשליכו אל האישה. האישה מתכווצת, הגבר נרגע, האישה לא מציבה גבול חד משמעי ביחס להתנהגותו של בן זוגה, והיא פגועה מתרחקת, הגבר חרד מאובדן האישה ומתחרט על התנהגותו ומשנה את התנהגותו להתנהגות מחזרת ומפצה. זהו דפוס התנהגות יעיל מאוד בטווח הקצר. לכוריאוגרפיה זו קוראים 'מעגל האלימות' (ראו מאמר 'מעגל האלימות דינאמיקה של יחסי שימוש ושליטה ' (אשמן, 2010).
דפוס התמכרותי זה משרת את צורכי השליטה של הגבר, אך מפקיר ונוטש את צרכי האהבה והשתייכות הקיימים בתוכו ברבדיו העמוקים יותר.
