המופע שירת גברים מגיע לאסירים בבתי הסוהר - חוויות ממופע בכלא השרון

March 27, 2018

טוב זאת היתה הופעה שמחייבת פוסט!!! מופע ראשון (מתוך 3) של שירת גברים מול אסירים בכלא השרון.

היום אני יכול להגיד שהמופע שירת גברים הגיע למקומו הטבעי ביותר – בתי הכלא. אני כמעט יכול להגיד מופע מול קהל ביתי, אך מילה זו תהיי מנוגדת לעובדה הפשוטה שהמופע אינו מתקיים באווירה ביתית. וגם ליטרלי הופענו הפעם מול קהל שבוי.

שנים רבות לוויתי (יחד עם ענבל אמיר) את ראשי התחומים של העבודה הסוציאלית בשב"ס בקבוצת הדרכה שנפגשה פעם בשבועיים למשך יום שלם , למעגל שמטרתו להעמיק את הידע על טיפול קבוצתי בכל בתי הכלא בארץ . אני מכיר מקרוב את עולם הטיפול באסירים ואני מכיר את שב"ס ברמות שזר לא יבינם. אבל מעולם לא פגשתי את האסירים עצמם.

 

 

הגענו לכלא השרון (קצת אחרי רעננה). מתחם כליאה המכיל בתוכו שלושה בתי סוהר, כלא אופק המיועד לבני נוער אסירים (צירוף מילים קשה!!) כלא הדרים, ובית מעצר.
בכניסה אנחנו פוגשים את דרור כחלון ,עובד סוציאלי, שהטריפוליטאיות המשותפת שלנו (בעיקר המאכלים) מחברת ביננו בשניות. נכנסים למקום המזכיר טרמינל בשדה התעופה. (לא כמו זה החדש בבן גוריון, יותר בכיוון של טרמינל בשדה דוב) רק שבמקום להחתים דרכון ולטוס, לוקחים לזיו ולי ישר את הניידים עד ליציאתנו. זהו, אין יותר קשר עם העולם החיצון!!! עוברים דרך דלתות פלדה עבות, ונכנסים לבית הכלא. ובתוכי מתנגנת מנגינת הסיום מהסרט 'אקספרס של חצות'. 
דרור לוקח אותנו לתוך האגף, שעת ערב, הגברים-אסירים מכינים את רוב האוכל לעצמם, אני מרגיש שאני מציץ לסוג של צורת חיים שהזכירה לי את פנימיית הילדים שעבדתי בה בצעירותי במשך 8 שנים, אבל רק הפעם פנימייה למבוגרים. 
הם חיים ששה בכל חדר, יש אווירה שקטה באגף, אין תחושת אלימות או פחד. ניכר שהאסירים שנגשו אל דרור, העו"ס, שמחו לפגוש אותו. והיתה שם אווירה עניינית כזאת . ורק הגדרות החומות והתיל (הרבה זמן לא ראיתי כל כך הרבה חוטי תיל) הסגירו את הסיפור הלא מודחק והכואב של המקום הזה. 
זיו ואני נכנסים לאולם, הכנות אחרונות, ובדיוק ב19.00 נכנסים בליווי סוהר קבוצה מסודרת וממושמעת של 50 אסירים, גברים גדולים כאלו, באו לראות הצגה, כך סיפרו להם. הם לא ידעו על מה ההצגה, אך הם נראו כמתורגלים לבוא למקום מסויים מבלי לדעת עליו דבר. ניכר שהם כבר שנים רבות חיים כך. קיום פשוט כזה. אתה לא בוחר הרבה דברים כשאתה בכלא. והנפש כנראה מסתגלת למצב שכזה, ומורגש שגם יש בזה הרבה שקט בלהיות נשלט. כמו אשפוז רק לתקופות מאוד מאוד ארוכות.
האולם קטן, יושבים בצפיפות, אני מתבונן בגברים קשוחים, או מדוייק יותר, גברים שהחיים הקשיחו וחישלו את תווי פניהם ואת גופם. חלקם נראים עייפים, יהודים וערבים יושבים יחדיו. קצה הרצף של גבריות פצועה ופוצעת. 
רבים מהאסירים באגף השיקום נמצאים בתום המסלול של מאסר העולם. הם לא עברייני צווארון לבן, יש פה בעיקר צווארונים שחורים, אם יש מושג כזה.
חלקם יושבים על הריגה ורצח ושאר דברים קשים מנשוא שממש השתדלתי לא לדמיין בזמן המופע. 
רציתי לפגוש בני אדם, ניסיתי לפגוש את עינהם. הגבריות המשותפת שלנו מחברת ביננו ברמות כה עמוקות. הרגשתי שאני פוגש את אחיי. 
אחים-בנים שגדלו והלכו לאיבוד בתרבות הבזה לפגיעותם, בנים החיים בחברה המקריבה את מיטב בניה על מזבח השליטה העליונות והקשיחות הרגשית. 
אם אתם רוצים להבין מהי הסללה אלימה של בנים בחברה הישראלית, בואו לשב"ס, והנתונים הם קשים, אני שואל אותם בתחילת המופע כמה אסירים לעומת אסירות יש בשב"ס, 18000 אלף גברים על 170 נשים. שאלתי אותם – איך אתם מסבירים את הפער המטורף הזה? 
המופע מתחיל, הגברים בהתחלה לא שרים איתנו, מהוססים וקצת בשוק מההצגה המשונה. 
אני מספר להם דרך המסע האישי שלי על היחסים שלי עם אבא שלי, על היחסים שלי עם בני, על זוגיות ובין שיר לשיר אני מספר להם סיפורים על מה גברים מדברים בקבוצות כשהם באים למרכז גליקמן לטיפול באלימות במשפחה.
ואני רואה שלאט לאט, הם מקשיבים לי ממקום אחר. מהקשבה צייתנית של קהל שבוי, הם עוברים להקשבה באיכות אחרת, הם מתחילים לשיר איתנו, העיניים שלהם מחפשות את עיני, ועיני מחפשות את עינהם. נוצרים מפגשים קטנים וקצרצרים. 
בסיום הגברים-אסירים ביקשו לדבר להגיב, "הצלחת לדחוס את כל הסיפור החיים שלי בשעה" אסיר אחר יגיד "כל מה שסיפרת על עצמך זה כאילו דיברת אותי" ואסיר אחר יספר "המופע הזכיר לי את אבא שלי. אבי אף פעם לא אמר לי מילה אחת טובה, הוא אף פעם לא אמר לי שהוא אוהב אותי" אסיר אחר ניגש אלי , לוחצים ידיים בחום, "אני בכיתי לראשונה לפני שנתיים בקבוצה טיפולית פה באגף , זה הכל בזכותה של פזית העובדת הסוציאלית שלי שאפשרה לי את המתנה הזאת". וגבר אחר כבן 60 סיפר שהיה רגע במופע שהוא נזכר איך בכל פעם שהוא בכה כילד , אבא שלו היה נותן לו סטירות בפרצוף עד שירגע. "אבל היום זה כבר אחרת, אבות, כך שמעתי, כבר לא מתנהגים כך." הוסיף האסיר.
"נכון, אנחנו חיים היום בתקופה קצת אחרת, היום כבר מאפשרים יותר לבנים לבכות ולהרגיש" אמרתי. 
לחצנו ידיים, תחליף דל קלוריות לחיבוק בין גברים מסוקסים.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

חיפוש לפי נושאים
Please reload

באותו עניין...