מופע שירת גברים הגיע לכלא מעשיהו
חוויות טריות מהמופע בכלא מעשיהו מאתמול...(אין סיכוי שאצליח להעביר את כל מה שהיה שם במילים.)
הגענו למעשיהו, הוכנסנו למתקן כליאה ענקי, אגפים ענקיים, כאלף ומאה אסירים יושבים בכלא מעשיהו.
חשבתי שזה כלא קליל כזה, לשועי הארץ שסרחו להם, אבל מסתבר שזה ממש לא כך.
ברקע אני שומע מרחוק חזרות למופע יום הזיכרון, אסיר-מזמר מסלסל בחן רב את שיר הרעות של חיים גורי. אבל כל החומות הגבוהות והגדרות שמסביב עושים יותר תחושה של 'מרד גטו ורשה'.
מחכים לסוהר שיפתח את השער, שירתו של האסיר מלווה אותנו " הרעות נשאנוך בלי מילים אפורה, עקשנית ושותקת".
אני חושב לעצמי, כבר עשרות שנים שאני פוגש את הרעות הגברית הגאוותנית, הפצועה והפוצעת , השותקת והעיקשת. עוד רעות כזאת ואבדנו.
נכנסים לאולם, 2 גברים בכתום מחכים לנו, כדי לארגן את הסאונד. אם פעם בבית ספר הם לבשו תלבושת אחידה בתכלת עכשיו הם בתלבושת אחידה כתומה.
בשש וחצי בערב טור ארוך של אסירים מתיישב, כ70 אסירים. אני מרים את עיני לקהל ומופתע מכמות הכתום המסנוור הזה.
תוך כדי מילות הקדמה שלי למופע אני פוגש את פניהם החתומות. תחושה מאוד מאופקת בחדר, גיל ממוצע של 50-60. רובם בשנים האחרונות של מאסרי העולם שלהם.
יוצאים לדרך עם השיר 'הגברים בוכים בלילה' הקהל לא שר איתנו, הם בעיקר הקשיבו. מדויק יותר לומר, הם הלכו והקשיבו יותר ויותר ויותר. כשהגענו ל'בדד' של זוהר ארגוב, בוגר שב"ס בעצמו ואחד הדוברים הכואבים והטרגיים של המכורים לסמים, ופה כבר כל האולם שר, שירה גברית חזקה ועמוקה. ואני יכול לנוח מעט ולתת להם לשיר קצת ומידי פעם אני מצטרף אליהם כתומך.
אחרי 20 דקות המופע נעצר בחריקת בלמים רועשת- המחשב נתקע, אין פס קול ואין תפאורה.
הקהל מעודד 'קח את הזמן, אנחנו לא ממהרים לשום מקום'. אני מנסה מפה ומנסה משם, עושה כיבוי והדלקה, דקות ארוכות חולפות. לבסוף המחשב עולה.
מגיעים לשיר סיום – אבא של שלומי שבת.
אני מספר על אבא של זיו שנפטר בשנה שעברה ועל אבי הזקן שיומיים אחרי ליל הסדר חזר להיות מאושפז בקפלן, כבר שבוע אני רואה את מאבקו הגופני-נפשי במעבר 'לשלב הסיעודי'. אני מזמין את הקהל, להחזיק את אבא שלהם במהלך השירה גם אם הוא חי גם אם הוא מת. כל האולם שר איתנו, העיניים של הגברים מנסות להחזיק את כובד הדמעות שהולך ומצטבר.
המופע מסתיים מחיאות כפיים עוצמתיות ממלאות את האולם. הפעם אחרי 'הפקת לקחים' (מושג גברי כזה) מהמופע בכלא השרון לפני שבועיים, החלטנו לקיים גם שיחה פתוחה עם האסירים.
הדלקתי את אורות האולם, ' עכשיו אני רוצה לשמוע אתכם, מי שרוצה לשתף במשהו אחד שנגע בו במהלך המופע מוזמן' אמרתי, שתיקה ירדה על האולם. ידיים מתחילות לטפטף עצמן מעלה 'אני רוצה לדבר' נעמד, מיקרופון מועבר לידיו והוא משתף, והשני אחריו, ועוד ידיים, והם אומרים דברים מטלטלים. אסיר ערבי, כבן 50-60 זקן לבן, עיניים רכות מאוד "קיבלתי שתי מתנות ענקיות מהמופע הזה, בחודשים האחרונים כשאני פוגש את הבן שלי בן ה5 הוא הרבה צועק משתולל ומרביץ, ובכל פעם שהוא בוכה אני מנסה לגרום לו לא לבכות, והבנתי שאני צריך לתת לו פשוט לבכות, ולגבי המתנה השנייה שקיבלתי" הרהר מעט עם עצמו והמשיך " אותה אני אשמור לעצמי", ועצם את עיניו. "טוב שאתה יודע לשמור על עצמך" אמרתי.
וכך המיקרופון התגלגל מיד ליד, אסיר אחר הציג את שמו המוכר מאוד. כשהאיש עשה את שעשה הייתי חייל, ובמשך שנים ניהלתי איתו דיאלוג פנימי, שבו ניסיתי למצוא מקום של סליחה למעשה הנפשע והרצחני שעשה בצעירותו. וכך אמר " חבל שלא פגשתי אותך בגיל 9, אם הייתי שומע אותך אז, לא הייתי יושב כאן היום" שקט קצר ירד על הקבוצה הכתומה. מורגש היה שזה מדבר אליהם. רבים מהם מבינים לראשונה שהם יושבים פה גם (ובעיקר) על רקע מגדרי.
בכל הרצאה אני אומר את זה , ושוב אגיד - 19,000 גברים אסירים על 200 נשים אסירות זה סיפור מגדרי מובהק.
אסיר אחר אמר "ששרנו את 'אבא' נזכרתי באבא שלי, שמעולם לא אמר לי שהוא אוהב אותי, וכששרתי נזכרתי בההתמכרות שלי לסמים, ועל ההשתתפות שלי בשיטת 12 הצעדים. ואיך חודש לפני מותו של אבי הוא אמר לי שהוא אוהב אותי בפעם הראשונה בחיים שלי אני זוכר שהייתי בעננים במשך חודשים ממה שהוא אמר לי".
השיחה הסתיימה, האסירים מתחילים לצאת, הם ניגשים אלינו , הראשון מושיט לי יד מהוססת שנהפכה לחיבוק קצר כזה. וכך גם השני נשאר לחיבוק ממושך יותר, ועם השלישי חבקנו ידיים בידיים ממושכות. והאחר עשה סוג של תנועת נמסטה כזאת ועוד ועוד. וגופי נמצא במצב פיזיולוגי שמילים מתקשות לתאר. אשתמש במילה – ביעבוע.
ורק שחזרתי הביתה ופגשתי את מאיה, זוגתי, ושיתפתי בכל קורותיי בכלא מעשיהו, הרגשתי ושיחררתי את כל מה שגופי החזיק לאורך מופע ריפוי כואב של שעתיים. וכמו שלמדתי מאותו אסיר, את המתנה הזו אשמור לעצמי.