"בית ספר לחמלה"

July 30, 2018

 

היום בצהרים הגעתי להרצות במרכז גליקמן לטיפול מניעת אלימות במשפחה שאני פעיל בו מיום הקמתו בשנת 1995. התחלתי שם כסטודנט שנה ג' לעבודה סוציאלית, ועבדתי במסגרת ההתמחות - במקלט לנשים מוכות פעמיים בשבוע. 
מילים לא יתארו איזה מחזה מכאיב זה לראות אישה מגיעה במונית עם ילדיה העייפים בלילה, עם שקיות עם המעט שהצליחה לארוז מביתם. ותמיד יש שם סיפורי הימלטות בדקה ה93, תמיד 'בזמן פציעות'. אישה פליטה, עם ילדייה הפליטים. אותה 'אישה מוכה' נכנסת למעין רחם שתעטוף אותה ואת ילדייה לתקופת שיקום ממושכת- לרוב לפחות 9 חודשים.. 


ככה מצאתי את עצמי שם כגבר הראשון בעולם שמטפל בנשים מוכות במקלט - כך הסתבר לי שנים אחרי מרונית לב ארי שהקימה וניהלה את המקלט.
נכנסתי אולי למרחב הנשי הפצוע ביותר (יש עוד כמה) ביחסים בין גברים ונשים. תוצאה עגומה של התקופה הפטריארכלית ממנה אנחנו נפרדים (ברוך השם!!!). 
בשל העבר הפנימייתי הארוך שלי עבדתי במקלט עם הילדים עשיתי להם חוג בישול ושיחות פרטניות ועם הנשים עבדתי על אמהות. אני כותב את זה עכשיו ורק עכשיו מבין את ההיפוך המגדרי הדרמתי שיצרתי שם.

בסוף אותה שנה במקלט, קיבלתי מאוניברסיטת תל אביב את 'רישיון הנהיגה' לנפש האדם, ועברתי לצד השני של המרכז – מרכז-יום לטיפול באלימות במשפחה של תל אביב. שם פתחתי את מעגל הגברים בו אני מטפל עד היום, בכל יום שלישי בין שש לשבע וחצי.

 

גברים אוהבים לעבוד בקבוצות. ועוד יותר אוהבים להיות בקבוצות שיש בהם מפקד, במקרה זה המפקד לובש מדים של עובד סוציאלי. שזה ג'ינס או מכנסי בד הגדולים על הלובש במידה אחת , וטי שירט של פוקס לרוב בצבעים מונוכרומטיים של שחור או לבן. 
בקיצור עברתי (ועדייו עובר) בשנים אלו 'בית ספר לחמלה' – כלומר, איך אפשר להכיל את 2 הצדדים של הפציעה הפטריארכלית? שם הבנתי לעומק את החיבור בין גברים פוצעים לגברים פצועים. ואת האופן העמוק שבו פגיעותם של הגברים נפצעת בילדותם.
אבל מספיק עם העבר בואו נחזור לעכשיו. בכל השנים במרכז גליקמן, שאני מגיע להרצות בצוהרים, במקלט לנשים תמיד יש שם ארוחת צהריים משובחת במיוחד, הכי קרובה לאוכל ביתי. ואני הנווד, פרי-לאנסר הנודד מלקוח אחד לאחר, אוהב לאכול שם, שם אני מרגיש תחושת צוות. משהו שמאוד חסר למטפלים בקליניקות פרטיות.


והיום הגעתי להרצאה בפני תובעים משטרתיים. בדרכי לחדר האוכל אני עובר בסלון, יושבים שם קבוצה גדולה של ילדים בגילאי 1-4 עם העובדת הסוציאלית שלהם. מבטיהם עוקבים אחרי. אני תמיד עובר במהירות בסלון, לעתים מרגיש קצת גבר קלגסי שם בארמון הנשים חסר הגברים. כמו גבר בחנות חרסינה. 
אך הפעם העובדת הסוציאלית קוראת לי לבוא " בן רוצה לשאול אותך שאלה" אני מתבונן בקודקודים הקטנים היושבים על השטיח ומסתכלים עלי "איך קוראים לך?" בן שואל. "תמיר" אני עונה. "ולמה קראו לך תמיר?" בן שואל. ואני משיב בחיוך "תמיר זה גבוה, וההורים שלי פחדו שאצא גמד, אז הם קראו לי תמיר, ואיך קוראים לך?" "בן" ענה הילד. (שם מומצא כמתבקש בעניינים שכאלו).
ולאורך כל השיחה, ממש קצת מאחוריו, ישב בן אחר לבוש בחיתול, בן שנה וחצי כזה. ולאורך כל השיחה לא מסיר ממני את מבטיו. והוא מביט בי בעיניים גדולות, הסתכלתי עליו אבל פחדתי להיחשף לעומק האוקיינוס בעיניו. וחזרתי לשיחה עם בן. מתכונן לפרידה מהאינטראקציה. והבן הקטן שלידו ממשיך להסתכל עלי, ורק הוסיף למבטיו - הרמה של שתי ידיים באוויר לעברי.

אני מסתכל עליו הוא מסתכל עלי. מה עושים? אני לא נוהג להרים פעוטות שאינם שלי. ביקשתי בהנהון את הרשות מהעובדת הסוציאלית והתכופפתי להרימו. והחזקתי אותו בדיוק כמו שגופי החזיק את ילדי כשהיו מחותלים.

הבטן שלו נוגעת בבטן שלי, הפנים שלו מול הפנים שלי. העיניים שלו מול העיניים שלי. וזהו, זה היה כבר אבוד. צללתי לתוך עיניו ובמשך שניות שנחוו כדקות ארוכות, כמו בסיאנס הייתי לרגע אביו והוא היה בני. וחלקנו אהבה וגעגוע ששוב אין מילים שיצליחו לתארם. כל גופי כוסה בכאב של בן אנוש זערורי, שכל גופו זועק כאב מסוג געגוע לאב אותו לא ראה במשך חודשים ואם כן ראה אז רק למשך שעה אחת בשבוע במרכז הקשר האזורי. 
אני רוצה לקחת את הבן הזה איתי, ממש מתקשה להתכופף ולהניח אותו בעדינות על השטיח. אך השעון מתקתק ברודנות, והבן לא מסיר את מבטיו מעיני לאורך כל תהליך הפרידה. עצב עמוק שטף אותי, אבל אני עדיין שייך לדור של גברים מתאפקים. יצאתי מהמקלט והלכתי להרצות. ופתחתי את ההרצאה בסיפור של בן.


כמה האבות חשובים לילדיהם!!! איזה בור איומה נפערת בתוכם כשהם אינם!!!

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

חיפוש לפי נושאים
Please reload

באותו עניין...