שירו של בניון מעורר בי רצון ללחוש לו בחמלה "הפוך, עמיר, הפוך" בכל יום אני פוגש בקליניקה זוגות שהתקשורת ביניהם מתנפצת בגלל הכרוניקה שמציג בניון בשירו "כשאת עצובה". שם גם טמון הגרעין לדיכאון גברי ולהתמכרויות.

 

הקשבתי לשירו של עמיר בניון "כשאת עצובה". עצמתי את עיני והקשבתי לקולו המסתסלל והדחוס בכאבו של בניון, וכך מצאתי את עצמי מתמסר למונלוג של גבר המנסה להסביר לעצמו הכיצד זה נחל עוד כישלון במערכת יחסים עם אשה. בניון מנסה להבין את דיכאונו הגברי באמצעות המשפט "אני אהיה למלך, אם רק תחייכי".

 

הו, כמה אני מכיר את המשפט הזה בחייהם של גברים וגם ברגעים קורבניים של חיי שלי. אנחנו מורגלים להתנות את מצבנו הנפשי בקיומו הנפשי של האחר/ת.

 

"אל מול עצבך אני מונח שרוע", שר בניון. כמה חוסר אונים הוא חש אל מול הצער של זוגתו, חוסר אונים שלרבים מאיתנו הגברים כמו נאסר עלינו להעניק לו בכלל מקום. החברה לימדה אותנו, הגברים, לברוח מפני צער ומפני חוסר אונים. וכך ממשיך עמיר לשתף: "את התקווה האמיתית שבחיי, שואב אני ממך", ומפציר בזוגתו: "בבקשה היי מחייכת.  כשאת נעצבת אני כמו לא קיים". המשפט הזה הוא סוג של וריאציה למשפט הידוע "אישה בונה אישה הורסת" בשיר הנושא את אותו שם, שחיברו דוד חלפון וסמדר שיר. מדוע בניון מתנה את מלכותו בשמחתה של זוגתו? ולמה אין בו תחושת מלכות ללא קשר לזוגתו? את התשובה לכך מספק בניון בשורה "כשאת נעצבת , אני כמו לא קיים".

 

מה בעצם מתחולל בנפשו אל מול הצער והעצב של זוגתו? למה הוא מאבד את תחושת קיומו אל מול העצב הטהור שלה? בכל יום אני פוגש זוגות שהתקשורת ביניהם מתנפצת בגלל וריאציות שונות של הקושי שמציג בניון, הקושי שלנו הגברים להתמודד ולהכיל את הדמעות של בת הזוג שלנו, או את הבכי של הילדים שלנו.

 

מי לימד אותנו לנוס כמבוהלים מפני הצער? היחסים שלנו עם עצב וצער מובילים גברים רבים לחיקו האפור, העיקש והאילם של הדיכאון הגברי, או לאדישות, או לעולם הרציונל הריק ממופעים רגשיים למיניהם. זוהי ממלכתם של ההתמכרויות לסמים, אלכוהול, או קריירה. "אם רק תחייכי, אפילו גם כשאין לך, אני אדהר על דרך, אני אהיה למלך, אם רק תחייכי.

 

כל צרותי יעלמו ברגע, אושרי ישוב לפתע, ולא אראה דמעותייך, אם רק תחייכי". בניון מזמין את בת הזוג שלו להביא חלקיות כוזבת של עצמה. האם אפשר לייצר יחסים אינטימיים בתנאים קשוחים שכאלה? בניון מסיים את שירו בתחינה "בבקשה לעולם היי מחייכת, כי כשאת נעצבת, אני כמו לא קיים". המשפט הזה מעלה בי רצון ללחוש לבניון בחמלה - הפוך, עמיר, הפוך.

 

עצב ושמחה הם שני צדדים של שלם אחד. כל עוד תקבל רק את הצד השמח ותתנכר לצידו העצוב של השלם, אזי כל חייך תסבול מנפש מותנית, מאהבה מותנית. באופן הזה, תקבל בת זוג שמסתירה פניה ממך, וילדיך יפסיקו לשתף אותך בעולמם הפנימי. אפשר להרגיש ולשמוח ממלוא הקיום רק אם נותנים ביטוי מלא לכל קשת הרגשות. צער ועצב הם ביטויים צלולים של אהבה וחמלה שחשים כלפי מי שאוהבים, שכן "הצער הוא בן הלוויה הטבעי של האהבה".

​

פורסם בעיתון הארץ 8/7/2020    קישור למקור -

 

 https://www.haaretz.co.il/family/2020-07-08/ty-article/.premium/0000017f-e4e2-d804-ad7f-f5fa1ad30000